עד שהכל יעבור..

כשאת בוהה בזכוכית השקופה,

את יודעת שהוא לעולם לא יהיה שם בשבילך.

אני כאילו בוחנת אותה מקרוב, מקרבת אותה לחיקך. מצמידה חזק, יודעת שכשלך תהיה בת, או אולי בן- תאהבי אותם כמה שרק אפשר.

והמפה הרקומה על השידה, שהייתה לבנה טרם עת - נושאת עליה את כתמי האשליות שלך. היא מעבירה את אותה התחושה שהיית רוצה להעביר לכל מי שמעולם אפילו לא פזל לעברך. לשכר אותם בניחוח המתקתק של המתירנות הבלתי פוסקת שלך, לצבע השני, צבע הארגמן שיעטוף ויכסה את פניהם.

זה כמעט כמו לדמיין את החברים הכי טובים שלך בלוויה שלך.

אפילו קצת יותר מידי.

ולמה לעזאזל את מצפה שהוא ידפוק שוב בדלת, יכנס עם זר פרחים ויאהב אותך.

יחבק אותך ביד אחת, וביד השנייה יחזיק את זר הפרחים הגדול. השושנים הלבנות שאת אוהבת יעמדו דום בכד על השידה שלך וירפאו את הכל.

הוא ירים אותך גבוה בשתי ידיו, יצמיד אותך לגופו כל כך חזק שלא תוכלי להשתחרר גם אם תרצי להרפות.

ואז,

הוא יעביר את האצבע שלו על עמוד השדרה שלך, ותצטמררי, ויחליק את כף ידו על בטנך ויביט בעינייך הבוערות והבוהקות.

הוא יהיה נבוך לרגע, ישפיל פניו. ואת תנשקי את סנטרו ותסמני לו שהכל בסדר. שלא משנה מה הוא עשה - את מקבלת אותו. הכל בבעירה אחת גדולה, המתנה הגדולה הזאת שאת קוראת לה תשוקה.

הוא ינשק אותך נשיקה חטופה בפה, יגניב מבט קטן לחלון. והלב שלך יתפרפר וישמח.

למה לעזאזל את מצפה שכל זה יקרה בכלל?

הנה הוא חומק לך.

את שואפת, שואפת, שואפת ושואפת. שוכחת לנשוף.

למה כל זה מגיע לך? למה כל זה מגיע לי ?

למה כשכל כך רוצים לראות מישהו-

הוא עומד כל כך רחוק, בתור הוא נמצא אחרון.

והזכוכית עומדת לה אימתנה מכל ועודנה ממלאת חלק ניכר בגופך.

כבר לא יודעת מה לחשוב עלייך.

אני אפילו נלחצת להגיד שאני מאוהבת בך.

אני מאוהבת??

ובשביל מה או למי אני מחכה? ולמה?