עד שהכל יעבור..

אני שוב מהרהרת כדי לראות אותך מושפל, רחום וקשוב. אם אי פעם בקשתי ממך את המחילה הזעירה הזו כדי להרגיש שלמה עם עצמי, זה לא מתוך רצון.

כי תמיד ידעתי שאיכשהו תדע איך להציל אותי. טיפות הזיעה האלה שעל הגב שלך והלחץ באזניים שאתה מתלונן עליו כל הזמן רק מושכים את אותו הזמן הזה, לאורכו לרוחבו,

ואני מוצאת את עצמי שואלת למה אני צריכה את כל הבלגן הזה. אם טרם הבגרות הזאת לא היה לי נעים יותר, לחיות בכמיהה למשהו שיגיע. עכשיו הוא הכניס את רגלו בפתח הדלת,

אך לא הודיע על הגעתו ולא ברך אותי לשלום כלל וכלל. פשוט הפך וסובב את כל החיים שלי אליו. בשקט, בזימה.

ואני שותקת. עדיין שותקת מולך כדי לא להבהיל, כדי שהכל ישאר פושר. אך אני זו לא אני. ואולי זו פשרה שבאוויר בכלל.

אני שוב מהרהרת אם לראות אותך.

אני שוב מהולת ספקות.

נראה לי שאני אשאר עם החתול שלי לבד בסוף. או לפחות עד שהטלפון שלי יצלצל שוב.