זו אמורה להיות תקופת-יופי כביכול.
וכמו שהכל מצליח להתגלגל באלגנטיות קדימה, כך גם כדור השלג הלבן והבוהק מצליח להטעות אותי ולחזור אליי בהדף רב.
לנשוך את השפתיים ממבוכה ולתקוע עיניים ברצפה, אם היה טקס של פרסים כאלה בטוח הייתי זוכה במקומות הראשונים. עולה לבמה ומברכת את כל האנשים המדהימים שגרמו לי להרגיש חרא כל ימי חיי עם כל האהבה שלהם ומה שהם מעניקים לי בקפידה. על כל הכאפות החמות מהמין האנושי, על אבא ואמא שלא יודעים לשמור עליי כמו שצריך והתודה הגדולה ביותר תנתן לגזע הגברי האכזרי.
"כנראה מישהו פעם ממש פגע בך,"
מה קרה? כבר אי אפשר להיות רגישה באופן טבעי? תמיד יש איזו תסמונת החבר הבוגדני שצריכה לכלוא אותי בתוך כדור השלג הזה?
ומה עושים כשהתקרה והרצפה מתחילות נורא להתקרב האחת לשנייה ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
