השעה עכשיו שתיים, ומרגיש לי כאילו נותר לי עוד המון זמן. הלילה הזה עוד צעיר, כנראה בגלל שעוד לא הספקתי לראות אותך. לא הצלחתי להתענג על הרגעים שאני כועסת עלייך על כל המילים הנוראיות שיוצאות לך מהפה מבלי שאתה מבחין. אולי כל כעס נפלט תוך כדי צעדים גדולים אחורה, אבל הוא על סוג הדברים שאני לא מוכנה להתפשר עליהם. אף פעם.
וזה לא שאתה נוראי כל כך, אולי טיפה בעצם. זה הייאוש הזה שנובע מתוך הגאווה הגברית שלך שרק מקטינה אותך יותר ויותר.
זה נושא שלעסתי יותר מידי פעמים הלילה הזה, אלה אותן התחושות שעברו בתוכי יותר ממיליון פעמים בחיי לגביי הגבריות הכלל אנושית. זה הדגדוג הזה בעצבים שמרטיט ומלחיץ וכאב הבטן שבא לאחריו. אני יורה את החיצים הכואבים האלה יותר מידי בשל כך. היומרנות המבחילה הזו שמניעה אותי להגיד יותר מידי מילים שאני חושבת ולמעשים שתוצאתם שלילית מאוד. הפשטות נבלעה לה אי שם במעמקי הרושם הראשוני שנמשך יותר מהזמן המצופה.
אולי זה הזמן להכנס לישון ולשכוח מהכל.
אולי זה הזמן להגיד לך שלום ולא להתראות, בעצם ?
"איך אני חושש מה יהיה מחר."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
