עד שהכל יעבור..

לפני הטיסה, אני חייבת להבטיח לעצמי כמה דברים.

זו תהיה ההתפרקות שלי, אחרי השנה המטורפת הזאת, אחרי המבחנים המטומטמים האלה. אחרי שכל מה שרציתי לממש התממש בחציו אם בכלל, לצערי. אחרי שהבנתי כמה דברים לגבי עצמי, לגבי הציפיות שלי מהאחרים, אחרי שלא הצלחתי להבין אחרים במשך שנה, אחרי שהצלחתי לצחוק המון, לבכות בשקט ולחפש את החום שלי. ממי שלא יבוא.

וזה נורא מצחיק, כי במשך השבועות האחרונים התעסקתי במישהו נורא אטום, אני מלמדת את עצמי בדרך הקשה דברים. הוא אטום נורא והוא שקט מידי, גם כשהוא מדבר יש שקט. ויממה שלמה לפני הטיסה הבנתי סופית. ההבנה שלי נבעה מהתעסקות באחר, שסתם. פתאום, חזר, אחרי שכלום לא זז. זה כיף שמישהו פתאום מפתיע ומראה אכפתיות, זה נותן לי להרגיש טוב שאני יודעת שאחרי שאני אחזור יהיה מאוד נחמד איתו, ובכללי.. זה ירחיק את הדביל הקודם מהמחשבות שלי. מה לעזאזל? הייתי מנסה להוציא ממנו מילים בכח, כמו החנונים הטפילים האלה שמקשים מהכוסית של הכיתה להכין לה שיעורים. פגעתי ב"כבוד" שלי, או יותר נכון ב"אגו הנשי" שלי בשביל חום. לאן הגעתי?

אולי שקט טוטאלי לא יהיה לי באיטליה, אבל מה שכן הרבה הפתעות. יום-יום לראות משהו חדש, לנסות להפנים. אולי ככה לאהוב את הארץ שלנו יותר, אולי ככה ללמוד על עצמי יותר, על האוירה שלי בטיולים. על הנתק המושלם הזה מסימפתיה גברית.

אני אקח לי משהו לכתוב בו, כי את המחשב לא יהיה לי בוודאות. איזו מחברת נחמדה ועט שעליה אני אכתוב בקצרה מה שיש, כשיהיה לי הבולמוס הזה.

אני חייבת להתנתק בעיקר מהמרדף אחרי הקניות. לנשום את האויר שם (מעניין אם הוא יותר מזוהם ממה שיש פה..) ולהכנס לFEEL אחר.

שתהיה לי טיסה נעימה, חופשה נעימה.

אני יודעת שכשאני אחזור ארצה אחרי הנתק הזה- זה יהיה לי בריא.

'תן לו להשתמש רק בשירותי האורחים'

היא לחשה לו, חשבה שאני לא אבין, הייתי בסך הכל בן שבע. אבל בכל זאת, מבין.

למה אמא שלו כל כך מסודרת? אני לא מבין מה מונע מאישה כל כך יפה וחכמה להשתחרר טיפה, אני לא מבין למה הוא לא אמר לה משהו. למה הוא לא אומר לה משהו.

הוא התארח אצלי שלוש פעמים בשבוע, אם לא יותר. זה תמיד התחלק ככה בחופשים, אני אצלו בימי שישי ובשאר ימי השבוע הוא פיזר את ביקוריו בצורה אקראית לחלוטין. היה לי כיף איתו. היינו רואים קלטות וידאו, משחקים ב"צבא" וגונבים את חפיסת המסטיקים העגולים שאמא שלי פחדה ממנה. או יותר נכון פחדה שיונתן יחנק ואמא שלו תכנס להיסטריה.

הוא הרגיש אצלי בבית. ארוחות הצהריים שלי היו מגיעות לצלחת שלו, המיטה שלה שרתה אותו והוא היה פותח את החלונות הקדמיים של הבית מתי שרק היה רוצה. ולא היינו אומרים לו כלום. בסך הכל רציתי להשתין אצלו בבית, בסיסי. אמא שלו הכינה לנו קנקן לימונדה והגישה לנו כוסות פלסטיק אדומות חדשות על השולחן הקטן, איך היא צפתה שלא יהיה לי פיפי אחרי זה? למה היא כל כך מסודרת, אך את זה לא מסוגלת לתפוס?

'תן לו להשתמש רק בשירותי האורחים' היא לחשה לו, ופזלה עם עיניה לעברי. היא כנראה לא רצתה שאני אעביר מחלות, או אולי אראה בשירותי הבית דברים שאני לא צריך.

הוא הוביל אותי למטה, זה היה נראה לי כמו מרתף אימים. עשיתי שם פיפי. והוא נכנס ועשה אחרי. אכן, השירותים היו נקיים למדי.

עד היום אני תוהה, אם השירותים של האורחים בכל זאת כל כך נקיים ובני הבית משתמשים בהם גם... למה האורחים לא יכולים להשתמש בשירותי בני הבית?

הוא בא אליי, ובקש להשתין. אמרתי לו שהצנרת נדפקה ואנחנו מתרגלים להשתין על העציצים.

 ובראש חשבתי

 'כל זה כי אמא שלך כבר לא יפה וחכמה, רק נשארה נורא מעצבנת וטרחנית'.

הוא נשכב על הגב

והיא מעליו.

סונטות שלמו התנגנו להן בלהט,

כנראה הרגישו את החום.

שוב במטבח נשברה צלחת.

"ילדים,

מה אתם עושים שם?"