עד שהכל יעבור..

קשה לי לפתוח בדברים, כמו שקשה לי לראות אותך וישר להרגיש פתוחה וישירה. אני צריכה את זמן ההסתגלות שלי לדברים מהסוג הזה.. אני אפילו מרגישה שאני זו לא אני כשאני נמצאת איתך באותו החדר. לא יודעת אם זה תלוי בך, או תלוי בי.. זה פשוט תלוי סתם ככה באוויר, כי זה מטבע הדברים שאישה תנסה להרגיש גבר והגבר ינסה להפעיל שריר על האישה, מה שמלחיץ אותי מאוד. בטח שמת לב שכל מילה שהיא לא מחמאה יכולה להוריד אותי מהפסים החלודים שלי ולהכניס אותי למסילה של רכבת תחתית משובשת ביותר. קניתי לעצמי את האגו על ידי מחמאות של אנשים, על ידי מילים שאולי נאמרו סתם.

ביני לבינך מספר המילים שנאמרו הוא ספור למדי. אפשר לומר שאני להתבטא לא ממש הצלחתי, לא להתחבר לעצמי ולהרגיש שלמה לפחות. כי אני יודעת בדרך כלל מה אני שווה, ומולך זה פשוט מתגמד. לא כי אתה טוב יותר, ממש לא. כי אתה מלחיץ אותי. כי יש לך הערות מגעילות וחוסר כבוד שלא מצליח להתעכל אצלי. כי אני שכשאני מדברת יותר מידי אני מרחיקה אנשים ממני כי הם נבהלים בדיוק כמו שאני נבהלת ממך ובכלל, יש בך כל כך הרבה תכונות שהיו לי פעם עד שהחלטתי להתהפך ולפשוט את האגו המסריח הזה מעליי, לדעת שהרגש יותר חשוב מהכבוד. אבל איתך כל הדברים שנאמרים שלא בכוונה פוגעים בכל זאת, זה כמו הבקעת גול עצמי. לא התכוונתי אבל זה הורס. ואני מבינה ששנינו עדיין לא בטוחים מה אנחנו רוצים מהמערכת היחסים הצעירה מאוד שמקרטעת לה בינינו, השאיפה היא למשהו רציני. אבל אני בטוחה שלא נמצא אותו בין הסדינים והנשימות הלהוטות. היום כשיצאתי מהבית שלך הבנתי שאני לא מכירה אותך, שאני מצפה ממך שתעריך אותי כשאתה בעצם לא מכיר אותי מעבר לשם ואיך הגוף שלי נראה בחושך. לא רציתי שמחר תגיד לי לבוא אלייך שוב, אני אגיע מזיעה, נתנשק, תתן את הערת חוסר הטקט היומית שלך, אני אצטרך ללכת וכשאבקש ממך ללוות אותי תגיד לי שאתה עייף. למרות שארבע לפנות בוקר היא השעה בה אני אמורה להתהלך לבד ברחוב. כל מה שהיה נראה משוחרר וחופשי כל כך נראה לי סתמי, אפילו הסיפוק שאני מקבלת ממך עושה לי להקיא. כי אני יודעת שזה לא מה שאני צריכה, שאני צריכה קצת יותר מתורן שיתחכך לי בין הרגליים ומנשיקות קטנות שכרוכות בזה שתגיד לי כמה אני חמודה ומתוקה. כדאי שנתחיל להפגש בשעות נורמליות יותר, שנכיר אחד את השנייה, שנבין אם אנחנו מתאימים. שנרגיש חופשי ונוח בין שנינו לא רק מבחינה מינית, ואז ככה יהיה הרבה פחות מביך להיות האחד עם השנייה מול החברים שלנו, שאני לא ארגיש יותר כיאלו אתה מתבייש בי ואני עומדת כמו עציץ מחייכת ומבליטה את הציצים. אני שונאת מערכות יחסים שמבוססות על כלום. אני שונאת לא להיות עצמי, להיות לחוצה כמו שאני בתקופה האחרונה (בלי קשר אלייך) ולרצות ללכת הבייתה כל הזמן. לא רוצה להחמיץ דברים בגלל שאני איתך, אני רוצה את החופש שלי, לדעת שאני יכולה לנסוע וללכת עם חברות מבלי שתגיד לי שאני צריכה להעדיף אותך על פניהם כשאתה עדיין זר. אני לא שונאת מערכות יחסים בדרך כלל, אני אפילו נהנית מהן וחפשתי אחת שתעשה לי טוב עד שאתה הגעת. כנראה שהגעת לא סתם, אז עדיף שזה לא יהיה סתם. אני מקווה שאני אצליח להגיד לך את כל הדברים האלה כמו שאני מצליחה לכתוב אותן יפה-יפה עם רווחים מדוייקים.

הלוואי שתבין. אני לחוצה. שוב.

זו אמורה להיות תקופת-יופי כביכול.

וכמו שהכל מצליח להתגלגל באלגנטיות קדימה, כך גם כדור השלג הלבן והבוהק מצליח להטעות אותי ולחזור אליי בהדף רב.

לנשוך את השפתיים ממבוכה ולתקוע עיניים ברצפה, אם היה טקס של פרסים כאלה בטוח הייתי זוכה במקומות הראשונים. עולה לבמה ומברכת את כל האנשים המדהימים שגרמו לי להרגיש חרא כל ימי חיי עם כל האהבה שלהם ומה שהם מעניקים לי בקפידה. על כל הכאפות החמות מהמין האנושי, על אבא ואמא שלא יודעים לשמור עליי כמו שצריך והתודה הגדולה ביותר תנתן לגזע הגברי האכזרי.

"כנראה מישהו פעם ממש פגע בך,"

מה קרה? כבר אי אפשר להיות רגישה באופן טבעי? תמיד יש איזו תסמונת החבר הבוגדני שצריכה לכלוא אותי בתוך כדור השלג הזה?

ומה עושים כשהתקרה והרצפה מתחילות נורא להתקרב האחת לשנייה ?

אני שוב מהרהרת כדי לראות אותך מושפל, רחום וקשוב. אם אי פעם בקשתי ממך את המחילה הזעירה הזו כדי להרגיש שלמה עם עצמי, זה לא מתוך רצון.

כי תמיד ידעתי שאיכשהו תדע איך להציל אותי. טיפות הזיעה האלה שעל הגב שלך והלחץ באזניים שאתה מתלונן עליו כל הזמן רק מושכים את אותו הזמן הזה, לאורכו לרוחבו,

ואני מוצאת את עצמי שואלת למה אני צריכה את כל הבלגן הזה. אם טרם הבגרות הזאת לא היה לי נעים יותר, לחיות בכמיהה למשהו שיגיע. עכשיו הוא הכניס את רגלו בפתח הדלת,

אך לא הודיע על הגעתו ולא ברך אותי לשלום כלל וכלל. פשוט הפך וסובב את כל החיים שלי אליו. בשקט, בזימה.

ואני שותקת. עדיין שותקת מולך כדי לא להבהיל, כדי שהכל ישאר פושר. אך אני זו לא אני. ואולי זו פשרה שבאוויר בכלל.

אני שוב מהרהרת אם לראות אותך.

אני שוב מהולת ספקות.

נראה לי שאני אשאר עם החתול שלי לבד בסוף. או לפחות עד שהטלפון שלי יצלצל שוב.