עד שהכל יעבור..

השעה עכשיו שתיים, ומרגיש לי כאילו נותר לי עוד המון זמן. הלילה הזה עוד צעיר, כנראה בגלל שעוד לא הספקתי לראות אותך. לא הצלחתי להתענג על הרגעים שאני כועסת עלייך על כל המילים הנוראיות שיוצאות לך מהפה מבלי שאתה מבחין. אולי כל כעס נפלט תוך כדי צעדים גדולים אחורה, אבל הוא על סוג הדברים שאני לא מוכנה להתפשר עליהם. אף פעם.

וזה לא שאתה נוראי כל כך, אולי טיפה בעצם. זה הייאוש הזה שנובע מתוך הגאווה הגברית שלך שרק מקטינה אותך יותר ויותר.

זה נושא שלעסתי יותר מידי פעמים הלילה הזה, אלה אותן התחושות שעברו בתוכי יותר ממיליון פעמים בחיי לגביי הגבריות הכלל אנושית. זה הדגדוג הזה בעצבים שמרטיט ומלחיץ וכאב הבטן שבא לאחריו. אני יורה את החיצים הכואבים האלה יותר מידי בשל כך. היומרנות המבחילה הזו שמניעה אותי להגיד יותר מידי מילים שאני חושבת ולמעשים שתוצאתם שלילית מאוד. הפשטות נבלעה לה אי שם במעמקי הרושם הראשוני שנמשך יותר מהזמן המצופה.

אולי זה הזמן להכנס לישון ולשכוח מהכל.

אולי זה הזמן להגיד לך שלום ולא להתראות, בעצם ?

"איך אני חושש מה יהיה מחר."

"

כשגרתי בבית אצל אבא, הוא הרצה לפניי על ההשקפות שלו, וההשקפות שלו נהפכו להשקפות שלי.

אם הייתה לי דעה אחרת, הייתי מסתירה אותה, מפני שידעתי שזה לא ימצא חן בעיניו. והוא קרא לי ילדתי-בובתי, ושיחק איתי כמו שאני שיחקתי עם הבובות שלי.

ואז באתי אל ביתך-

אני מתכוונת שעברתי מבעלותו של אבא לבעלותך. אתה ארגנת הכל לפי טעמך, ככה שבאופן טבעי אימצתי לי את הטעם שלך - או שרק העמדתי פנים - אני כבר לא זוכרת

בדיוק איך זה היה.

"

פתאום זה נראה לוחץ.מפחיד.מעצבן.מטריד.חונק.דוחק.משתיק.מסגיר.מפחידשוב.מתסכל.מוזר.

אני לא יודעת בדיוק איפה אני עומדת עכשיו בכל הקשר הזה,

השיחות רק הולכות ומתמעטות, מעלות צחנה.

השאלה היא מה יותר גרוע, לשתוק מאחורי כל העצבים האלה או הפחד של להשאר בלעדיו.

עם כל הציפייה שלו ממני להיות כמוהו, מה שאני לא,

אני מעדיפה שלא לדבר איתו שוב אף פעם.

אני אוהבת את זה שאנשים יודעים שהם לא בסדר,

ובכל זאת מתעקשים לא לבקש סליחה.

ואז,

כשהם סוף סוף נזכרים,

הסליחה שלהם זה הדבר הכי מאולץ וצפוי שיוצא לי לשמוע.

איך הוא אכזב כ"כ מהר?

אני לא חושבת שזה הסוויץ' הזה שבין המח לזין,

אבל זה בהחלט מרגיז.

אני שונאת שנותנים לי להרגיש לא מעניינת.