סיפורים של חוסר שינה
סיפורן של ילד המחפש אהבת אם וחיק חם, אי שם בעתיד הנשלט על ידי רובוטים אנטי-שמיים, כשלעזרתו חתול המצטט דברי משוררים רומנטיים וגבר מחוספס ולא מגולח עם לב זהב ולהביור,העוזר לו בעל-כורחו, עד שהם מבינים שחברות נמצאת לפעמים במקומות הכי לא צפויים. |
| 12/2007
החונ"חים - חלק ראשון
ובכן, סיפורנו מתחיל יום אחד שבו התקמצן עליי מזלי ובחורה זרקה אותי. היא עשתה זאת מאותה סיבה שכל בחורה בעולם עושה את זה:
היא לא יודעת.
פניתי אליי ושאלתי:
"מה יש לא לדעת?"
חקירה קצרה הובילה היישר ליוון העתיקה, שם כבר לפני אלפי שנים נקבע כי החוכמה הגדולה ביותר היא ההבנה כי איננו יודעים מאום. מכאן הסקתי שני דברים:
1. חוסר ידיעה הוא כנראה דווקא מצב טוב להיות בו.
2. אני צריך להפסיק לצאת עם בחורות משכילות.
אך בזמן שהמסקנה הראשונה גרמה לי רק נחת, הבנתי מייד כי לא אצליח להפיק כלום ממסקנתי השנייה. אתם מבינים, מספרכם הנאמן, הצנוע והכנוע לוקה בתסמונת נוירו-מנטלית, על גבול הפסיכוטית, הנקראת "תסמונת רוצֶאגַמשִיחא כרונית". מצב בריאותי קשה, התגלה אמל מספרכם העגום לאחר כמה פעמים שבהן ניסה לצאת עם בנות ש...איך לומר, לא סיפקו אתגר אינטלקטואלי.
המבט המזוגג הנלווה לכל מילה בת יותר משלוש הברות גורם לי עוויתות. הבעת השאלה אשר עלתה על פניהן אחרי המילה השביעית בכל משפט עשתה לי גירודים. כל פעם שפלטו לעברי "ואללה" ריחף מעליי איום להתקף אפילפטי.
מיואש, פניתי שוב למספרכם החלוק בחוסר הבנה"
"מה יש לא לדעת?"
הרי זה כל-כך ברור - אני, היא, מיטה, והחיים מתנהלים מעצמם...שמתם לב פעם כמה קל לנהל שיחה במיטה?
ואז נזכרתי בפעם הראשונה שנוכחתי בהם, בחונ"חים.
אספתי אותה מהבית. היא נכנסה לאוטו ופלטה "היי" מנומס וקצת חושש. סגרה את הדלת והתחלנו את מסענו לעבר מיקום הדייט המיוחל. בשם אלוהים, הנסיעה מהבית למקום בו תנסו לנהל שיחה היא-היא הסיבה שבגינה ימציאו יום אחד טלפורטר. אין לאן ללכת, אין לאן לברוח. אי אפשר להזמין מהבר, שירותים אין (ולא כדאי לאלתר). אתה חייב להישאר בקופסת הטונה המשתנעת הזו. דבר או תמות.
ואז ראיתי אותם, את גיבורי סיפורינו. גמדי חוסר-הנוחות, או בקיצור - חונ"חים. אם תסתכלו טוב-טוב בחלל ביניכם לבינן תראו אותם. יושבים לה בתנוך האוזן, מתנדנדים על השפתיים, מרחפים להם ומדי פעם שולחים לעברך חיוך סרקסטי ומלא ביטחון. הם השולטים כאן, עושים סלטות איטיות באוויר, חגים מעל, מקשיבים ומחכים...
טעות אחת והכל נגמר. היא אמרה משהו, התחלתי לחזור בתגובה שנונה, ופתאום באמצע המשפט הבנתי -
זה לא מצחיק.
אני הלכתי להגיד משהו לא מצחיק.
זה אפילו לא משעשע. למעשה, אם היא תבין את זה לא נכון, היא תיעלב.
נחנקתי, השתנקתי, ועכשיו שום דבר כבר לא משנה. הם נכנסים לפעולה, עטים על הטרף כעדר אדיר, עיניהם רושפות, פיותיהם מזילים ריר. אתם מבינים, זן הגמדים המדובר כאן ניזיון ממשהו שרובנו עסוקים בלגרש.
השקט.
| |
| כינוי:
בן: 41 Google:
אופיןתמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
