| 12/2007
החונ"חים - חלק שני
אז הם מתחילים לאכול, וגדלים, וגדלים, וגדלים. עם כל רגע שחולף הם מתנפחים, נדחקים אחד לשני וממלאים את חלל האוטו. אני מתחיל להרגיש לא נעים, המקום נהיה קטן מדי, אני רק רוצה לצאת משם, ואני רואה מתחילה לזוז בכיסא, מסתכלת בחלון.
והם שבעים, מרוצים מעצמם, דחוסים אחד ליד ועל גבי השני. אני יודע שזה הזמן לעשות משהו. אם לא, ייקח להם שעות לעכל, ואז שוםדבר לא יהיה ביני לבינה.
זה עכשיו - הכל או כלום.
אני צריך להגיד משהו כל-כך ילדותי, מטורף או מפגר, שהיא פשוט תפרוץ בצחוק. צצוקה של אישה, אפילו גיחוך קטן, ידעתי כי ביכולתו לגרש אפילו את החונ"חים החזקים ביותר.
אני עוצר ברמזור, והומלס בלונדיני עם כוס קלקר סדוקה נצמד לי לחלון. כולנו מסתכלם עליו, אני נותן קצת כסף, הוא עובר למכונית אחרת ואני מנצל את ההזדמנות.
"נראה לי שהוא רוצה אותי."
"מה?" היא תמימה, בטוחה שפשוט לא שמעה טוב.
"ההומלס הזה, אני אומר, נראה לי שהוא רוצה אותי."
חיוך קטן עולה בין השפתיים. זהו, דחיפה קטנה והכול יפרוץ יגלוש החוצה.
"איך שהוא נצמד אליי, הסתכל לי ישר בעיניים, נופף בכוס - רואים עליו."
"אה" היא אומרת ואז פורצת בצחוק.
אני מסתכל עליה ועל הגמדים הבני-זונות האלו מתקפלים, נהפכים לפיסות גומי רכרוכיות בלי אוויר. אני קורץ להם ופותח את החלון, שיהיה להם קל יותר לצאת החוצה, אל יער הרעש של רחוב מאיר דיזנגוף.
הצלחתי! ניצחתי אותם. השיחה קולחת מכאן בזרם קבוע, פחות או יותר. אנחנו מתיישבים איפשהו, שותים בירה (ודיאט קולה קולה/יין לבן/מרטיני), בודקים שכל האיברים הנכונים זוגיים, סימטריים, במקום.
ברגע שהשיחה מתחילה להדלדל, אני מזמיין חשבון, רואה אותם מתחילים להתקבץ סביבנו...אנחנו מגיעים אליה הביתה, נכנסים למיטה, ואני מבקש ממנה לשים דיסק, רק ליתר ביטחון...
| |
| כינוי:
בן: 41 Google:
אופיןתמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
