סיימתי את ה.פ 7.
בכיתי בסוף.
לא כי היה סוף עצוב, להפך היה סוף טוב.
אבל.. לחשוב שזהו, זה נגמר.
בכיתה ב' בערך התחלתי לקרוא את הראשון, ונשאבתי עמוק. כ'כ עמוק, עד שזה נהיה כנראה כפייתי. כי אני כל היום בוכה.
זה פשוט.. מוזר שהסיפור המדהים הזה נגמר פתאום.
אוף.
"לכל צעקה שתצעק מאיש
מישהו באיזה מקום ירגיש.
לכל שאלה שמחכה לתשובה
מישהו ינסה לגלות אותה.
בכל סיפור, בכל עולם
מישהו מגלה שם את עצמו קיים.
בכל שורה שמישהו אומר
מישהו יכול עוד שורה לחבר.
ואני יודעת שבים
יש גל אחד שהוא שלי.
ועץ אחד שהוא שלי.
וכוכב אחד שלי.
וילדה קטנה שהיא שלי.
וחתיכת שמיים.
לכל איש, לכל אישה
יש איזה חבר או חברה.
לכל ספסל שמחכה לבדו
מישהו בסוף ימצא אותו.
לכל חלום שאנחנו חולמים
יש קשר אצלנו בחיים.
לכל בדידות שגדלה בצל
צריך לתת מקום לערסל.
ואני יודעת שבים
יש גל אחד שהוא שלי.
ועץ אחד שהוא שלי.
וכוכב אחד שלי.
וילדה קטנה שהיא שלי.
וחתיכת שמיים."
השיר הזה חזר אלי בימים האחרונים, וכן, אני מודה- בזכות הפרסומת של בזק.
זה שיר מקסים לדעתי, ויש למילים חשיבות ענקית.
וחוץ מזהף אני בדיכי קל והשיר קצת עודד אותי.
וכן, בגלל הארי פוטר..
באמת! זה מדכא שזה נגמר ככה. -.-
נתראה בשמחות.
.Watermelonit
ישראכפתור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™.Watermelonit