העולם הזה...לא אני יצרתי אותו. אם אני הייתי יוצרת אותו הוא לא היה נראה כך, אך אני לא רוצה להיות ביקורתית יותר מדי כלפי זה שייצר... בכול אופן, איך העולם שלי היה נראה? ללא רחמים עצמים. זה הדבר שהכי מפריע לי.
אני רוב העולם הזה אני אוהבת. נכון שיש הרבה דברים שאפשר להוריד אבל אני לא מסוג האנשים שמחפשים לרוץ כול היום בשדה פורח, ולחייך כול הזמן בידיעה שאין שקרים ואין רמאויות ואין פשע.
חוץ מזה, (וזה נשמע נורא אנוכי אבל...) אל מה היה לי כבר לכתוב? על איך אנשים מאושרים?
בכול אופן, זה הדבר שהכי שנוא אליי. גם שקרים ושקרנים, ורמאויות ורמאים וגזענות וגזענים ועוד המון דברים מעצבנים אותי בעולם הזה אבל כולם בסופו של דבר נחוצים. איך ששקר נחוץ כדי לא לפגוע באדם שאתה אוהב,
איך שרמאי יכול לרמאות מישהו כדי לקבל משהו אך זה יכול גם להשפיע לטובה. וגזענות...ובכן, זה בין אחד הדברים שאני הכי לא אוהבת ואולי גם אפשר לוותר אליו אבל...כן. אין סיבה להשאיר אותו. אפשר לוותר אליו.
אבל רחמים עצמיים? אליהם אי אפשר לוותר? כלומר, מה יעזור לאדם לרחם על עצמו. עד כמה שהוא מסכן, עד כמה שהוא עצוב, "למה זה קרה דווקא לי?" ומה אחר כך? אחרי העצבים, הבכי, הכעס...מה אז? הבעיות יפתרו?
כוכב יפול ותבקשו משאלה שהכול יסתדר וכך יהיה? דברים לא יקרו מעצמם..בטח ובטח שלא כתוצאה מכעס.
אז למה אנשים עדיין מרחמים על עצמם? למה אנשים אוהבים לדבר אך עצלנים מכדי לעשות? אני החלטתי להוציא את הרחמים העצמיים מהעולם שלי. אני לא מרחמת אליי יותר. אם ארצה משהו, אעבוד בשבילו. למדתי את זה מחברה טובה שיודעת שזו היא, אולי גם חלק אחר...
עוד מעט חג, ולא ממש יהיה בא לי לגעת במחשב אז...
שנה טובה לכולם, חג שמח. אני מקווה שבאמת תהיה לכם שנה טובה (נטולת רחמים עצמיים וקצת יותר מטובציה). שנה מלאת בריאות ואושר ועושר למי שצריך. שוב, חג שמח. ממני כותבת המונובלוג.רינת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
