אני אוהבת להיות בצד הדרך,
אני אוהבת לחשוב שהחיים הם סיפור ענקי שכתב יוצר ענקי.
היוצר הזה חולם בעבורנו הרפתקאות, מקומות אקזוטיים, אהבות מיוחדות.
אנו כשחקנים צריכים רק להתמכר לסיפור הגדול הזה ולזרום.
לפעמים הבורא מסבך את העלילה, מביא אותנו למצבים קיצוניים.
אני אוהבת לחשוב שלכל דבר יש משמעות, יש "בשביל מה".
האומנות נעזרת באור מוצל.
האור לא ניכר אלא מתוך החושך.
כדי להעריך את השמחה, אנו זקוקים לעצב.
קשה לנו לקבל את האושר, אך לא מאמינים בו.
אם בודקים את שיני הסוס שקיבלנו במתנה ,מתערבים בסיפור.
צריך לקבל את התפקיד שהבורא מעניק לנו בסיפור שלו, ולמלא אותו.
כי התפקיד הזה הוא הכי טוב בשבילנו.
צריך להתמודד עם הסיפור, וכך נדע שאנו מתקדמים לסוף טוב.
הבורא אוהב סופים טובים.
אם נתמסר לבורא ונאפשר לו לספר את הסיפור שלו דרכנו,
הוא ימלא אותנו בניסים ונפלאות, בכל יום יגיע סוף טוב.
הוא רק מבקש מאיתנו בתמורה שנמסור עדות על הסיפור שלו,
ושנשאיר את המורשת לאלו שיבואו וימשיכו את הסיפור הנצחי הזה.
לנטוע עץ, להוליד ילד, לכתוב ספר.
אומרים שאלה דברים שכל גבר צריך לעשות.
זאת המורשת העדות לכך שעברנו בסיפור הזה.
יש לי חמישה עשר ילדים, היום נטעתי עץ, והספר שלי מתחיל כך :
"לנטוע עץ, להוליד ילד, לכתוב ספר".
לו היינו נותנים לזה לקרות, החיים היו לוקחים אותנו בדרך שאנו רוצים ללכת בה.
אבל קשה לנו לתת בהם אמון.
קשה לנו לתת יד לחיים ולתת להם להוביל אותנו.
וזה פשוט כל כך....
צריך רק לשחרר את החבלים ולתת לעצמנו לזרום,
לתת לרוח להוביל אותנו לאן שאנו צריכים להגיע.
כשאנחנו נמצאים במקום בו אנחנו צריכים להיות,
הכול זורם, הכול כמו שצריך להיות.
אי האושר של כל אחד מאיתנו נמצא קרוב, בהישג יד.
אנו מחפשים אותו בחוץ, רחוק, אבל הוא קרוב מאוד.
כה קרוב, שלפעמים אנחנו לא רואים אותו.
החיים מלאים סימנים שמביאים אותנו לאי האושר שלנו,
צריך רק להיות מסוגלים לראות אותם.
הבורא יודע איך לספר את הסיפור שלו.
הוא גורם לנו להיות צמאים כדי לתת לנו אח"כ מים.
הוא נותן לנו את העצב כדי לתת לנו את השמחה.
הוא נותן לנו את הבדידות כדי לתת לנו את האהבה.
הוא גורם לנו לצעוד בחושך, כדי להגיע לאור.
הבורא יודע להזיז את חלקי התצרף.,
הוא מחזיק את החוט והוא מצמיד את החלקים.
הבורא יביא את כל אחד מאיתנו לאי האושר שלו.
