בכל אדם טמון הפוטנציאל להיות מיוחד במינו.

לפעמים מפחיד לפקוח עיניים,

אולי תפקח אותן ותגלה שהכול הפוך,

זה מה שמפחיד, השינויים.

כמו ילד שמשחק במחבואים ומכסה את עיניו,

וחושב שככה לא רואים אותו.

לפעמים עוצמים עיניים בתקווה שכך ייעלמו הבעיות.

כאילו המכתבים הבעייתיים ייעלמו אם הדוור ימות.

אתה מנסה להתחמק, כאילו הכאב שאתה מרגיש לא קיים.

אתה שונא ואוהב בו בזמן

את האדם או את הראי שאומרים לך את האמת בפנים

אתה שונא ואוהב את מי שפוקח את עינייך.

לפקוח עיניים זה כמו לאכול חבושים וגבינה,

זה חמוץ-מתוק.

מחד החן נעלם, אבל מאידך, יוצאים מהשקר.

לפעמים מה שעלינו לראות מחריד כ"כ,

שאנו מעדיפים להעלים עין,

לנעול את הדלת ולחיות בבועה.

לפעמים הבועה מתפוצצת ואין ברירה אלא לפקוח את העיניים

ולראות את מה שאיננו רוצים לראות.

הלב שלנו מתכווץ והאוויר נעלם לנו, אנחנו נחנקים.

כואב מאוד לפקוח עיניים.

זה כמו לצאת מהחושך, האור מסנוור אותך.

רחוק מהעין, רחוק מהלב.

אומרים שעדיף להסתכל הצידה, לטמון את הראש עמוק באדמה, כמו היען.

צריך לנפץ את הבועה כדי שיהיה שינוי,

צריך לצאת מהבועה, לפקוח עיניים ולהעז לראות,

גם אם מה שיש לראות ישבור לנו את הלב.