בזמן לא ידוע כלשהו כתבתי פוסט על 10 סיבות לשנוא את הקיץ. לצערי נבצר ממני לאתר אותו ברשימת הקטעים הקודמים, אבל הוא קיים איפשהו בנבכי הבלוג. אם זכרוני אינו מטעני הופיעו ברשימה מפגעים סביבתיים כמו יתושים, חום בלתי נסבל, הזעה, חול דביק בחוף הים וכיוצא באלה. אני לא מתה על הקיץ בלשון המעטה, ומשהו תמיד מנע ממני למצות את החופש הגדול עד תום. כשראיתי שהנושא החם הוא דווקא "10 סיבות לאהוב את הקיץ" צחקתי לי (לא בקול רם כמובן, בכל זאת יש עוד אנשים בבית חוץ ממני) והחלטתי ללכת על זה למרות אי-האהבה שלי לעונה החמה. שינוי הגישה דווקא מתאים להלך הרוח הכללי שלי בתקופה האחרונה, או ליתר דיוק ביומיים האחרונים, שבמהלכם סיימתי עם הבגרויות של כיתה י"א והייתי בדאון מטורף (לא כי נגמרו הבגרויות חלילה, אלא כי הבגרות האחרונה, הבגרות המעשית בתיאטרון, הייתה מאתגרת במיוחד). בערך אתמול החלטתי לעבור לגישה חיובית יותר לחיים והנושא החם מתאים לי כמו כפפה ליד. אז הנה ההשקה הראשונה של נקודת המבט החיובית שלי על החיים. תהנו!
1. פירות של קיץ.
אומנם סיבה נדושה שקרוב לוודאי תופיע בכל הרשימות שקשורות לנושא החם, אבל אין מה לעשות - הפירות של הקיץ אוכלים את הפירות של החורף בלי מלח. מה זה תפוז לעומת אבטיח, איך אפשר להשוות אשכולית למלון, מה לקלמנטינה ולנקטרינות. התחרות היחידה שהחורף אולי נותן לקיץ בקטגוריה הזאת היא הפומלה, שאני באופן אישי מסוגלת לאכול בשלמותה על בסיס יומי, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה הפירות של הקיץ מתוקים יותר, עסיסיים יותר, חמודים יותר (שזיפים ומלונים זה חמוד, שלא לדבר על דובדבנים ומשמשים) ונוחים יותר לאכילה (תסכימו איתי שלקלף תפוז כמו שצריך היא משימה על סף הבלתי אפשרית). על כן נוריד את הכובע לאימא טבע ולחקלאי ארצנו ונודה להם שברכו אותנו בכזה שפע פירותי, ואמרו אמן.
2. כפכפים.
אחרי חודשים של גרבי צמר, גרבי ברך, גרביונים דקיקים וחותלות כף רגלי הענוגה משוועת לקצת אוויר. עכשיו כשהיא מקבלת אותו היא רוצה להנות ממנו כמה שיותר ולהתהדר בלקים צבעוניים שסתם מושכים תשומת לב מיותרת לכיעור של כף הרגל עצומה שלי (היי, מה אמרנו? גישה חיובית). הפיתוי הוא גדול ואין סיבה להימנע ממנו - נעלו כפכפים, צבעו ציפורניים, השוויצו בכפות הרגליים שלכם והוציאו אותן לאוויר העולם כל עוד אפשר. הן יגידו לכם תודה ואולי אפילו יקבלו שיזוף כפכפים מביך (חיוביות כבר אמרנו?).
3. החופשה הגדולה.
כן, זוהי הצורה הנכונה לכנות את החופש הגדול. תשאלו את סבא שלי למה, הוא כבר יסביר לכם כמו שצריך.
אז בין אם מקצרים את החופשה או נכנעים ללחץ הציבורי, החופשה הגדולה היא סיבה למסיבה ומסמלת צורת חיים אולטימטיבית שרובנו לא נזכה לחוות שוב. גם אם קוראים לזה חופשה זה עדיין חופש - חופש מאחריות, ממטלות, מלימודים, מעבודות, חופש לעשות מה שרוצים מתי שרוצים בלי לדאוג לכלום. אני יודעת שבעוד כמה שנים, כשהחופשה הגדולה תהיה בשבילי סתם עוד תקופה מאוד חמה של השנה, אני עדיין ארגיש כאילו גם לי יש חופש.
אדושם ירחם המשפט האחרון הוא הפלצנות בהתגלמותה. אנא סלחו לי, אני חלודה במקצת.
4. השלמות.
עבורי השלמות עושות אסוסיאציה מיידית של השלמות לימודים, אבל אני לא מתכוונת רק לזה. אני מתכוונת להשלמות בכל התחומים - השלמת פערים עם חברים שלא ראיתי חודשים, עם המשפחה שמרוב שעות בביה"ס לא יצא לי לבלות איתם מספיק זמן, עם סרטים שלא יצא לי לראות, סדרות שלא הספקתי לצפות בהן (עיקר הרשימה: "חברים", "הסמויה" ו"משחקי הכס") וספרים שלא יצא לי לקרוא (יש רשימה אין סופית, אולי בהזדמנות אפרט). אין זמן טוב יותר לפצות על כל מה שחשוב להספיק ואין זמן במשך השנה. במהלך הזמן הפנוי אפשר לעבור על כל הרשימות האלה ולעשות עליהן וי. לי יש כמה כאלה, אני בטוחה שגם לחלק מכם. אז שיהיה לכולנו בהצלחה!
5. להתלבש בקיץ.
כמה שזה פשוט להתלבש בקיץ. אין התלבטויות, אין תהיות ובעיקר אין צורך להאזין בכל בוקר לתחזית: הרי ברור שיהיה חם. מלבד זאת זה הרבה פחות מסובך מלהתלבש בחורף, בעיקר אם יש לך בגדים יפים ונוחים. מה שמביא אותי לנקודה הבאה...
6. קניות.
אני לא יודעת למה, אבל הרבה יותר פשוט בשבילי לקנות בגדים בקיץ, אולי בגלל תחושת הפזרנות והחופש שאני שרויה בה. בד"כ אני מתייסרת על כל רכישה קטנה ונאבקת עם עצמי מה כדאי לקנות ומה לא. בקיץ אני משכנעת את עצמי שאם לא אפנק את עצמי עכשיו לא יהיה לי מתי ולכן זה לגמרי לגיטימי לקנות את השמלה הזאת שאני בחיים לא אלבש או בגד ים חדש למרות שאני בקושי הולכת לבריכה. מה ששוב מספק לי קישור חלק לנקודה הבאה שלי...
השתכשכות במקווי מים מסוגים שונים היא הנאה ששמורה באופן אקסקלוסיבי לימי הקיץ החמים. כמו בכל שנה אני מבטיחה לעצמי שהשנה אלך ואשתכשך גם אני, וכל שנה תקוותיי מתבדות. נחיה ונראה מה יעלה בגורלי השנה.
8. מים חמים במקלחת.
אומנם נדוש, אבל כל כך נכון. ואומנם מבזבז מים, אבל... הו ייסורי המצפון מכים בי. איך אוכל להנות כמו שצריך ממקלחת כשישראל מתייבשת?
9. ימי הולדת של קיץ.
מה אני אגיד לכם, עם כל התלונות שמגיעות מילידי יולי-אוגוסט ש"אף פעם לא מביאים לנו בלונים לכיתה" או "המורים לעולם לא ישירו לנו מזל טוב" אפשר לחשוב שההורים של אותם ילדים החליטו לגזור עליהם עונש לכל החיים והולידו אותם בכוונה בחודשים בלתי אפשריים אלה כנקמה על כך שהם דפקו להם את החיים. באמת אוי ואבוי, רחמנות עליכם. אתם יכולים לחגוג איפה ומתי שבא לכם, והרבה יותר כיף לחגוג לכם כי אין לחץ של מאה ואחד דברים אחרים על הראש. כשיום ההולדת שלך נופל על יום של מתכונת במתמטיקה או על הרווח שבין הבגרויות בתנ"ך ובהיסטוריה תאמינו לי שאתה לא ממש רוצה לחגוג. אבל בקיץ? אתה יכול לחגוג בים, אצלך בבית, בבתים של אחרים שההורים שלהם בחו"ל, בלונה פארק, בבריכה. אתה יכול לשכלל את כיבוד היום-הולדת שלך ולהוסיף על העוגה והמרשמלו גם פירות קיץ (כמו שצויין בסעיף מס' 1 - LOVELOVELOVE) וארטיקים. אתה לא צריך ללבוש סוודרים ביום ההולדת של עצמך. והכי חשוב - כולם חופשיים ופנויים לגמרי לשמוח בשמחתך. ואלה מכם שאומרים: "אבל כל החברים שלי נוסעים רחוק ביום ההולדת שלי" - אז מה? מרוב אשם הם יקנו לכם מתנות שוות בחו"ל וכשהם יחזרו תוכלו לחגוג כמה שתרצו, כי נחשו מה? החופש הגדול לא הולך לשום מקום!
10. דברים שעושים רק בקיץ.
להישאר ערה עד הבוקר כי לישון זה משעמם. לקרוא גיליונות ישנים של "מעריב לנוער". לאכול ארוחת בוקר ענקית על הגג שלי. לעשות רשימה של שירים וללמוד את המילים של כולם בע"פ. ללכת למוזיאון לבד כי אני עדיין יכולה להיכנס בחינם. ללכת לספריה, לשאול 4 ספרים ולסיים את כולם באותו יום. להחליט שארטיק זו ארוחת צהריים לגיטימית. לקרוא מחזות (למי יש זמן לזה בחיים שלו שיאללה). ללכת עם המשפחה לגן חיות. לשים לק. לכתוב תסריט למשהו (בחוסר הצלחה מוחלט). להצטלם ולתעד. לא לעשות כלום כל היום. לעדכן בבלוג.
הגישה החיובית קשה משחשבתי. אני אצטרך לתרגל אותה לעיתים יותר קרובות אם אני רוצה להפוך למאסטר בחשיבה חיובית. עד אז, קיץ עליז וצבעוני לכולם.
דרך אגב - העיצוב שלי מזעזע לכל הדעות. אם מישהו מוכן לעזור לי לשפר אותו או מכיר דרך נוחה או מישהו שיוכל לסייע לי אני אשמח עד הגג. נשבעת.
אחרי הכל, אני היא הנוטשת. הגיוני להאשים אותי בנתק הממושך הזה.
הרבה השתנה מאז ביקרתי פה לאחרונה. כל העניין הזה של בלוגים כבר לא נראה מרכזי כל כך במרחב האינטרנטי הבלתי מוגבל. יכול להיות שזה בגלל העובדה שלא ביקרתי בבלוג כבר כמה חודשים טובים (יותר משנה לדעתי), אבל זה לא נכון לומר שלא עקבתי אחרי המתרחש בבלוגייה. זה מרגיש כאילו משהו השתנה, ולא ברור אם לטובה או לרעה. פעם לאנשים עם בלוגים היה מעמד ציבורי כלשהו. בלוגר היה יותר מסתם אדם. בלוגר טוב היה כמעט סלב, אבל סלב שרק חלק קטן מהציבור ידע שהוא סלב, וזה מה שעשה אותו לכזה מיוחד. היום אני לא מקבלת את התחושה הזו מבלוגרים כאלה ואחרים. יכול להיות שאני מפספסת משהו? יכול להיות שאני כל כך חלודה שזה פשוט לא מרגיש לי אותו הדבר?
כי אני זוכרת איך זה לכתוב בלוג. איך זה שיש לך מגיבים קבועים שמפרגנים לך בתגובות כמעט בכל פוסט, ואיך זה להיכנס לבלוג של מישהו אחר ולהגיד "הוא דווקא אחלה, ויש לי זכות לבקר אותו ולהגיד עליו דברים כי גם אני אחלה בעצמי". אני זוכרת במעורפל איך זה להיכנס לרשימת המנויים ולראות שהתווסף מנוי חדש דנדש לרשימה, איך זה לפרסם פוסט חדש ולהיות באמת מרוצה ממנו. כשאני עוברת עכשיו על פוסטים ישנים שלי חלקם גורמים לי בחילה. הם גרועים, הם אשכרה קקי בתחת. בא לי למחוק אותם, וחלק באמת מחקתי מתוך דחף אימפולסיבי של הכחשה, הרי לא יכול להיות שאני כתבתי את זה, את הזבל המחורבן והפתטי הזה. חלק דווקא גורמים לי גאווה, כי הם מה שאני מגדירה כ"דווקא אחלה" והם עושים לי חשק לטפוח לעצמי על השכם ולקעקע לעצמי על המצח משפט בסגנון "I RULE". השילוב של לראות פוסטים גרועים לצד פוסטים שהם "דווקא אחלה" גרם לי לרצות לחזור לכתוב, בעיקר מתוך תחושה של מסע לשיפור עצמי. אני הרי מסוגלת ליותר, יש פה פוסטים שמוכיחים את זה. עכשיו, כשאני עם המודעות העצמית המתאימה ואני יודעת שיש לי פוטנציאל מסוכן ליפול לתהומות הביזיון עם פוסטים מעפנים, אני גם אדע להימנע מהם, ואז אולי אוכל להפיק כתיבה ראויה שאני אשמח לפרסם.
אחרי הכל, הפוסטים הישנים ההם, שמראים לי שאני יכולה להיות כותבת מוצלחת אם אני רק משתדלת חזק-חזק ומאמינה בכל ליבי, הרוויחו בשבילי תגובות חיוביות מאנשים שבחיים לא היו יוצרים איתי קשר אלמלא היו מתחברים למשהו שכתבתי. זה דבר מדהים בעיניי, מפני שלו הייתי מכירה את האנשים האלה בחיים האמיתיים אני לא בטוחה שהיה נוצר בינינו איזשהו קשר חיובי מכל סוג שהוא. הפרגון הזה שהכתיבה שלי הייתה מקבלת לפעמים זה חתיכת דבר נחמד. זה גורם סיפוק אדיר. יכול להיות שאין לזה קשר לכלום, אבל זו אותו תחושה כמו ללכת לעשות בייביסיטר בפעם הראשונה על ילדים שאתה לא מכיר ולהיות כל כך טוב בזה שהאימא רוצה שתבוא שוב (מה שקרה לי בדיוק השבוע וסידר לי פרנסה קבועה לחופשה הגדולה, הידד!). זה אדיר, זה כביר, זה מזהיר. וזה כיף אחושקשוקה.
קשה לי להגיד שחזרתי לכתוב כי אני אוהבת את זה. זה לא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. אני יותר אוהבת לקרוא, או לשיר, או לאכול אוכל משובח. אני גם לא טובה בזה באופן מיוחד, כמו שכבר הוכח למעלה. זה לא שאני תמיד איומה, אבל כמוני יש עוד אלף. אני כל כך לא מיוחדת בבלוגיספרה, אפשר לספור אותי על אצבע אחת. וגם אין לי עדת מעריצים שחתכו וורידים ודיממו למוות באמבטיה ברגע שהפסקתי לכתוב (אגב, זה רק שאני או שאוכלוסיית האימואים בישראבלוג פחתה באופן משמעותי?), וזה לא שיש לי מקום בפעילים שאני צריכה לשמור עליו (אחרי הכל, אני לא בלוג שנותן עצות לבנות הטיפשעשרה ואני גם לא עוסקת באופנה בשום צורה, ככה שסיכויי להגיע לטבלה קלושים עד אפסיים). רציתי להחיות את הבלוג, והייתה לי תוכנית סודית ומחתרתית שאני לא זוכרת אם כבר כתבתי עליה פעם אבל היא לא ממש יוצאת לפועל. תוכנית שתאפשר לי לפרסם בבלוג את הגיגיי מבלי להניח אצבע על המקלדת (סודי ומחתרתי ביותר). בקיצור, לא התכוונתי לכתוב עוד פוסט כתוב בישראבלוג אי פעם. אבל מה לעשות, לגורל יש תוכניות אחרות. התחשק לי לשפץ פה, להוריד אבק מהמקלדת, להשחיז את העכבר ולפזר שנינויות לכל עבר. הפוסט הזה לא מאוד משעשע ויש לצפות שהוא לא יהיה מאוד פופולרי, אבל בעיניי הוא דווקא אחלה. אני חושבת שהוא פתיחה הולמת לעידן חדש של כתיבה סבירה פלוס, מה דעתכם?
לפרסם?
כן, מספיק טוב בשבילכם?
אתם בטוחים? כי אני מרגישה קצת חלודה.
למרות שהיה כיף לכתוב את הפוסט הזה. כיף מאוד אפילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ציפורה בת חזיז