היוש לעצמי.
אני עדיין לא בטוחה מה חשוב יותר בחיים האלה ומה פחות. האם זה חשוב לנסות להתקדם, להתעשר?
האם הרגשות שלנו באים ממקור טהור ונקי או מאינטרס אגואיסטי? כרגע אני חושבת שהתיאוריה הפסימית היא הנכונה וזה לא מדכא אותי כבר.
לא עוד צומי חסר תכלית. לא עוד רגשות וכאבי לב שנזרקים לזבל. אני אהיה חזקה, רק אם אדע בוודאות שיש טעם להיות חזקה.
אני ממשיכה את השרות, תחילת החודש החמישי. ליבי התקרר, למדתי בדרך הכואבת להיות מעשית. והכי חשוב- אם מצב כואב מהסוג הזה יקרה לי בהמשך (וזה יקרה), פשוט לא לקחת את הכאב לעצמי. להוציא החוצה, לא לפחד להיות פגיעה, העיקר לא להרקב מבפנים.
רק רוצה להיות יותר ערנית, יותר אנרגטית, לא לפספס דברים שיקדמו אותי. אותי רגשות רק מחלישים.
לאף בן זונה לא מגיע שאני אעבור בגללו את החרא הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
