פעם הייתי גאה בכתיבה שלי. פעם חשבתי שהחיים יכולים להתבסס ולפרוח על רגשות.
עודני רעבה לחום ואהבה, כמו רבים וטובים ממני. רעבה לחלום ולאשליות.
ככל שאני משחקת לפי כללי המשחק של החיים, אני רואה עד כמה חיינו שונים ועד כמה אנחנו דומים בבסיסנו- אנושיים.
נזכרת איך לא מזמן במשך זמן כה רב שוטטתי ברחובות ללא מטרה, מפחדת שמישהו ידע על כך שאני בעצם לא הולכת לשום מקום. מנסה להבין מה השתנה מאז.
קשה לי לכתוב פסקה שלמה, המחשבות שלי רבות ובעלות תוחלת חיים קצרה.
הנושא שהייתי רוצה לכתוב עליו הוא נושא כלכך מובן. עד כמה כבר אפשר לחדש עליו. כסף. אני קמצנית ואגואיסטית ואין לי שום אינסטינקט של רחמים לבן אדם הנמצא בקרבתי. אמרתי את זה. וזה נכון.
כן, הרבה מאוד סובב סביב כסף. אני לא אוהבת מילים, אני אוהבת מעשים. אל תהיי מאמינה דגולה בישוע, לא את ולא את, רק תביאו לי בשר. על הזין שלי שאולי במקרה הזכרתן אותי בתפילה אחת או שתיים. תהיו מארחות טובות, זו התחלה. ואני לא אוכלת נקניקיות. ואני גם די בעצבים על זאתי שאימי באה היום אליה- כאילו הדאגה והאכפתיות ששווים לגזים שיוצאים לי מהתחת.
קרא לי, תאמר לי כל מה שתרצה, תשתמש בי, הקול המחוספס החמוד שלך כלכך נעים לאוזני. הכנות שלך גורמת לי לחייך מבלי שיכאב לי. ולא מצאתי מישהו שיכול להיות טוב יותר ממך. לא עכשיו- בכל מקרה.
זה או כלבה אחת או בת זונה אחרת, אני חייבת להיות במיטבי עכשיו ובעתיד, בשביל עצמי. כי לא נשאר מהעבר כלום חוץ מזיכרון, וגם זה נשאר אצלי וגם זה יכול להשכח. מה החיים האלה שווים אם כך?
מה שאני רוצה עכשיו, זה להתפקס על משהו. משהו שהוא חשוב. אבל מי בעצם יודע מה חשוב? כסף. פשוט שיהיה כסף. שנזבל וננקה אחרינו, נבנה חדש ונהרוס את הישן. שהגלגל ימשיך להסתובב, אבל לאן?
הראש מסתובב ויש בחילה מסוימת. כבר קיבלתי מחזור וזה עדיין ממשיך. האם אלה הם היחסים המתוחים עם אימי?
הפחתת המינון של ה"פריזמה פורטה" לחצי טבליה ליום?
באחד הימים שקעתי לי לעולם שלי וזה היה כלכך כייף, נסעתי באוטובוס וחייכתי בעיניים עצומות, התגעגעתי לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
