שלוש לפנות בוקר הוא מחזיר את חברה שלו הביתה.
כביש מספר ארבע , צומת עתלית הכביש הישן .
רק ליפני שבוע כמעט עברתי שם.
חבר שלי אמר שזה כביש מסוכן .
שנייה אחת של חוסר ערנות .
שנייה אחת רק לעצום עיניים.
רכבו התהפך .
מזלו שנידת עברה במקום.
נמצא מספר מטרים מהאוטו הוא לא היה חגור.
מצבו קשה .
בעשרים לארבע כבר נקלט במיון.
מזלם של ההורים שלא ידעו שהוא חייל.
אחרת אצלם על הדלת מזמן היו דופקים.
ואני בכלל לא רוצה לחשוב מה היה קורה איך הייתה התגובה שלהם.
איזה מפחיד וכמה זה קשה.
כולם נשברים וגם עלי זה מקשה.
נבהלתי פתאום כי הנה זה קרוב.
פתאום מבינים דברים נהיים מובנים.
אומנם זה לא נקלט אך דברים מחלחלים.
מבינים את ההרס של תאונות הדרכים .
וכמה שצירך להיות יותר זהירים.
כשנודע לי ישר התקשרתי- דוד שלי ענה לי
לא יכולתי לשמוע אותו, שמעתי כמה הוא שבור.
כמעט נחנקתי מדמעות.
לא יודעת אפילו מה אומרים
מה יעודד וייתן תקווה מה יחזק וייתן אמונה.
לבן דוד שלי הקטן זה ממש קשה
ואיכשהו בסוף יצא שאותי הוא מנחם.
דודה שלי ובת דודה שלי הן נשים חזקות
למרות שמבפנים אני יודעת שהן שבורות.
סבתא מנסה להישאר חזקה
אבל לידי להתפרק לעצמה היא מרשה.
לבית החולים מגיעים כולם.
משפחה חברים פשוט כולם.
לתמוך לעזור ורק לתת מעצמם
מגיעים אנשים מכל הדתות
כול אחד מתפלל בדרכו שלו.
מראות וסיפורים מרגשים קוראים שם כול הזמן
אנשים בוכים מחזקים משאירים תקווה
אנשים מתחזקים ומתחילים להאמין באמונה שלמה.
עלינו לבית הקברות.
אני סבתא ובת דודתי.
לסבא!
סבתא כול כך רצתה ללכת.
לספר לו את שקרה
שישמור עליו מלמעלה
שייתן לו רפואה שלמה.
אז עם לב כואב עם דמעות בעיניים
מקווה שיחלים במראה
מאחלת רפואה שלמה
ושולחת תמיכה למשפחה
אדוה
בת דודתך
16 לנובמבר 2008
בבלוג זה
בכל הבלוגים
