פרק 3-קנאה.
לא הבנתי מה קרה עכשיו בדיוק, דאגי? רוצח? דאגי?! פצוע!! ידו ניפצע, כנראה מהאקדח, רצתי אליו.
"אני לא מאמינה", אמרתי באדישות, "זה בסדר זה רק שריטה קטנה..." ענה דאגי, "לא! אני לא מאמינה שהצלתה אותי! שאתה!"
"אה חשבתי שאת יותר דואגת" אמר דאגי נבוך, "מה? ברור שאני דואגת! שניה אני הביא משהו לשטוף את זה... בעצם, בו איתי", תפסתי את ידו של דאגי וגררתי אותו לדירה של שחר.
והנה יצא מצב שאנחנו יושבים על הספה בבית של שחר ואני מטפלת לו בפצע.
"תודה..." סינן דאגי מסמיק, אני חייכתי.
"מה עשיתה פה בכלל?"
"סתם עברתי פה כי רציתי לראות מה כל המאומה, ולפתע שמעתי מישהו אומר 'זה ייגמר מהר', נבהלתי ועשיתי את הפעולה הראשונה שעלתה לי לראש – איה תרחמי עלי קצת"
"מצטערת" אמרתי וצחקתי, "תגיד דאגי אתה-" לא הצלחתי לשלים את המשפט כי שחר ניכנס לחדר בבהלה לדירה, מתנשם ומזיע.
דאגי קם מהספה, "זה בסדר הוא לא רע" אמרתי והשבתי אותו חזרה.
"תגידי את מטורפת?! אמרתי לך להישאר שם! עם הרוצח היה-"
"אני חושבת שעדיף לבוא לפה מאשר להישאר שם ולקבל עוד אקדח לראש" אמרתי בכעס, "גם דאגי היה צריך שיטפלו בו..."
"הוא ירה בו?" שאל שחר, "בערך..." עניתי.
"יופי שאתה משאיר אותה לבד באמת..." מילמל דאגי,"מה אתה מתערב!" צעק שחר, "הי שניכם תירגעו!", אמרתי והרגעתי את שחר. "הייתה שתיקה קלה ואני סיימתי לטפל בפצע של דאגי, "זהו" אמרתי ונאנחתי. "יופי עכשיו הוא יכל ללכת?!" שאל שחר כעס. "שחר!"
"זה בסדר, באמת" אמר דאגי מחייך, "אני בכל מקרה צריך ללכת החבר'ה מחכים לי. קחי את זה, תיראי את זה לשומר והוא ייתן לך להיכנס אלינו," דאגי נתן לי כרטיס קטן וקם, "להת'", "ביי..."
שחר עשה פרצוף כועס ודאגי הלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: