התמונה היתה של סבתא. היא היתה מלאה באבק.
נשפתי על התמונה והעפתי את האבק לכל עבר.
" 5 ליולי 1952" היה כתוב בטוש שחור,
על זכוכית התמונה בחלק התחתון מימין.
"סבתא היתה אז.... בת.. 11, בערך.." חשבתי לעצמי.
בתמונה נראתה סבתא עם עוד חבורה של ילדים,
עומדים ביחד, נראה כמו תמונת מחזור.
התמונה היתה בשחור לבן. בתמונה היה ילד עם שער קוצים וסוודר,
ילדה עם שער קשור בסרט, סבתא היתה עם שמלה בהירה ושערה השתרך עד לישבנה,
ולידה ילד עם פוני עד העיינים, קצת יותר גבוהה מסבתא,
שהזכיר מאוד את סבא.ובזמן הסתכלתי בתמונה,
הדלת נפתחה. הבטתי לאחור במבט מבוהל במקצת.
" רון, אל תגידי לי שנבלת ממני.." . זאת היתה סבתא.
" נו באמת, שאני אבהל ממך?"
השבתי ושלחתי אליה חיוך מלא שניים.
" אני רואה שמצאת את התמונה של המשלחת. זה היה כשהיתי בת 11"
היא נשמה נשימה עמוקה ומרעישה.
" תמונה של מה?... איזו משלחת? על מה את מדברת?" אמרתי בבלבול.
" אה, אמא לא סיפרה לך?... כשהייתי בכתה ו' השתתפתי במשלחת נוער.
את יודעת מה זה?" היא אמרה."נאאממ... בואי נאמר שאני לא רק יודעת מה זה.."
עניתי בקול קצת עצבני. נזכרתי בחלומי.
-"כן... אמא ספרה לי. אני דווקא מאוד מעניין שתלכי לזה. זאת באמת חוויה."
- " רק חבל מאוד שאמא ואבא לא חושבים ככה. הם אומרים שאני קטנה מדי."
היא התקרבה אלי וליטפה אותי.
" רון, שתדעי תמיד, כל מה שרוצים ,אם רוצים את זה מספיק חזק,
ומשתדלים שזה יתגשם,זה יתגשם. ולפעמים אתה רוצה את זה מאוד,
וזה מתגשם למרות שלא עשית כלום. כי זה הגורל שיקבע."
נאנחתי. אולי אני לא רוצה את זה מספיק? לדעתי אני כן רוצה את זה מספיק. א
ולי אפילו יותר מדי. אבל אמא ואבא הם אלה שלא רוצים.
המשך ? 5 תגובות ואני ממשיכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
