הפוסט הזה יישמע אולי כלכך אנוכי אבל ממש לא איכפת לי.
אני רק רוצה שתבינו.
בדרך כלל אני רגילה לשמוע את החברים שלי אומרים שההורים שלהם מעצבנים, או אולי לפעמים מקללים אותם..
לדוגמא; חברה מאוד טובה שלי תמיד כשהיא פותחת את הסנוויץ' שלה היא רואה פתק.."שיהיה לך בתיאבון מתוקה שלי",
בסגנונות האלו. לדעתה, היא חושבת שזה מטומטם, מביך..וכו'.
אני לא יודעת אם בכלל הייתי מגיבה לזה ככה אם הייתי מקבלת פתק כזה לארוחת העשר שלי.
אני חושבת שהייתי מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה תודה, מצידי כל בוקר.
אחרי כל ארוחה אני מנשקת את אמי ואומרת לה תודה על האוכל (גם אם לא היה טעים).
כל לילה אני הולכת לחדר של ההורים מחבקת אותם ומברכת אותם בלילה טוב והם אותי בנשיקת לילה טוב.
כל בוקר לפני שאני יוצאת מהבית לבית הספר, אני נכנסת לחדר בשקט בשקט ומנשקת את אמא ואבא והם מברכים אותי שוב.
" Vie con deus " בפורטוגזית. ואני מברכת חזרה: " Fica con deus ". התרגום בעצם אומר "לכי אם אלוהים" ואני "תישארו עם אלוהים" כי בעצם אני יוצאת מהבית והם נשארים בבית.
בעיקרון אני לא יודעת איך לתרגם את זה כמו שצריך כשאומרים את זה בפורטוגזית זה נשמע הרבה יותר הגיוני...
בכל מקרה..
אני רק מנסה להגיד שילדים בדור הזה לא מבינים מה זה הערכה כלפי הורים.
ושוב, אני לא מדברת על כולם..אני מדברת בעצם על ילדים מסויימים.
כולם פתאום ניהיו כל כך מגעילים,
מדברים בגסות..עושים שטויות.
כל החברים שלי...
משום מה הם כאילו מזלזלים בי,
מדברים אלי מוזר, בטון גבוה ומעליב.
לפעמים אני מרגישה כלכך קטנה ומושפלת לידם,
למרות שאני לא אמורה להרגיש כך.
אף אחד לא נחמד יותר.
איזו ילדה תמימה אני,
חושבת שהעולם הזה גם כן תמים.
ולא מבינה בכלל איזו סכנה יש כאן.
אני פוחדת לפעמים לצאת מהבית בגלל גנבים, פדופילים, אנסים
חטיפות, וכל זה.
אולי אני סתם פרנואידית אבל אני הכי מנסה להזהר ולהתסכל לאן אני הולכת.
לפעמים אני אפילו מסרבת לצאת עם חברים בשעות מאוחרות כגון 11 בלילה או 10..
אני לא יודעת מי נמצא בחוץ..