כותבת למגירה אלקטרונית

חחח התלהבתי מהפרו והסמיילים

כמה דברים:

1. אני מאוד מרוצה על התגובות בפרק הקודם זה ממש נחמד לקרוא את זה תודה!!
2. הפרק הזה כתוב בתבנית שונה ממה שכתבתי עד עכשיו יותר סיפור מאשר תסריט, הצעה שקיבלתי בתגובות, אז תגיבו אם כדיי כך או כמו פעם שעברה מה יותר נוח לקרוא.
3.  כי חייב לרשום 3
4. תקראו ותהנו חחח

לא רוצה לפגוש אותו יוותר בחיים ואם אני יהיה איתך אנחנו ניפגש עוד פעם ביי..

התחלתי ללכת ולבכות לא יכולתי לעמוד בזה יותר.

הוא לא הבין מה עובר עליי, מה אני רוצה ממנו, למה אני מתנהגת ככה. לא היה אכפת לי שהוא לא מבין לא רציתי להסביר את עצמי, לא הרגשתי שאני צריכה להסביר את עצמי, הודעתי לו מראש שיש לי בעיות, הודעתי לו מראש שאני לא רוצה לפגוש אותו, אבל הוא לא הבין איך הוא יבין את השאר, אז מה אם היה חיבור ראשוני, אז מה אם זה ממש כיף ונחמד , אני לא יכולה להמשיך בזה, אני לא יכולה לחשוב עליו יותר, בסוף אני רק אפגע, כמו תמיד.

הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, לא היה לי כסף למונית, אף פעם לא התלוננתי על המצב הכספי של המשפחה שלי, אני  מודה כול יום שיש לי בכלל בגדים מקום לישון ואוכל, ההורים שלי עושים בשבילי מעל ומעבר,  אני לא יכולה ככה להתלונן על זה שאין לי כסף למונית.

בר:  "מה עשית לה שהיא ברחה? "

דניאל: "אני מסתבר שכלום, רק הבאתי אותך לפה וזה הספיק, מה עשית לה?"

בר: "מי זאת בכלל? מאיפה אני אמור להכיר אותה?"

דניאל: "לא יודע, היא מכירה אותך, וברגע שהאי שמעה עלייך היא התחילה לבכות ולברוח ממני."

בר: "אין לי מושג מי זאת."

דניאל: " מיכל."

בר: " לא לא מוכר לי השם, ולא הצלחתי ממש לראות אותה בשביל לזהות."

דניאל:" אולי משיהו שדומה לך, אבל היא ממש פחדה ממך, כאילו עשית לה איזה משהו רע."

הגעתי הביתה, נכנסתי להתקלח, והלכתי לישון, להירגע, לשכוח אותו ואת היום הזה, לשכוח שהייתי מאושרת לכמה ימים, כי כול זה לא היה במציאות.

"מיכלללל, מיכללל את פה?" אחותי הקטנה  קראה לי, לא היה לי כוח לענות לה או לשאול מה קרה.

"הנה את מיכל, למה את לא עונה? יש איזה מישהו שמחפש אותך למטה, ויש לו אוטו יפה ושחור, את גם נוסעת באוטו יפה?",  "מה ימית? את בטוחה שמישהו בא לראות אותי פה?" שאלתי את אחותי הקטנה, זה לא היה הגיוני שמישהו בא לבית הזה עם המכונית שלו, ומחפש אותי.

" נו בואי למטה הוא מחכה לך, אמא אומרת שזה לא יפה שמישהו מחכה לך המון זמן."

"ימית, לכי תבררי איך קוראים לו טוב? לכי תשאלי איך קוראים לו, ובואי תגידי לי טוב? אבל בשקט."

הייתה לי תחושה שזה דניאל, מכונית ומחפש אותי, אבל הוא לא אמור לדעת איפה אני גרה, אני לא אמרתי לו.

"דניאללללל , מיכל קוראים לו דניאל...." כן היא צעקה את זה, זה היה ברור מי יכול לסמוך על ילדה קטנה בת חמש?

  איך הוא יודע איפה אני גרה? ולמה הוא בא?  נמאס לי כבר לשאול את עצמי שאלות שאני אל יכולה למצוא תשובה עליהן לבד. הלכתי לכיוון הדלת, לא היה אכפת לי איך שאני נראית, הייתי עם מכנס קצר וגופיה סבא שיכול להיות שהיא הייתה באמת של סבא שלי, וירדתי לא היה אכפת לי איך שאני נראית לידו, לא היה לי כבר כוח או רצון להיות משהו מיוחד בשבילו.

"מה אתה עשוה פה לעזאזל? ומאיפה אתה יודע איפה אני גרה?" כול הבית נסכל עלינו, פתאום כולם ישבו בסלון, את כולם זה עניין מה אני עושה ומי בא בשבילי, יופי עד שאני צריכה פרטיות לא נותנים לי אבל שאני צריכה לדבר עם מישהו אני צריכה ללכת לחברה שלי כי היא תקשיב לי.

" בוא החוצה."  לא יכולתי לדבר מול כול המשפחה. הוא לא התווכח ושנינו יצאנו, כול כך רציתי ללכת לישון ולשכוח אותו ועכשיו הוא בא, ועוד לבית שלי, שניסתי להסתיר אותו.

"דבר, אין לי זמן, איך מצאת אותי? ומה לא הבנת שאמרתי שזהו זה נגמר". " את כול כך יפה."

לא יכולתי לעמוד בזה היה חסר מישהו שיגיד לי דברים כאלה ועכשיו הוא בא, ואני לא רוצה.

" תפסיק לשנות נושא, טוב? תגיד לי איך הגעת לפה? ולמה?" הוא בחן את השכונה, הוא הסתכל עלי ובדק הכול.  "סיוון." לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ומממנה. " מה סיוון?"

"היא אמרה לי איפה את גרה, זה לא הייתה כול כך בעיה, היא הייתה בטוחה שסיפרת לי ורק שכחתי."

לא חשבתי עליה, לא ידעתי שהיא תספר לו בכל כך קלות, אבל היא בעצם לא יודעת את כול  הסיפור שהיה ברגע שיצאתי מהבית חולים.

"חבל שהיא אמרה לך, ועכשיו שאתה יודע איפה אני גרה ועם מי. מה אתה רוצה?"

"למה הסתרת ממני את זה?" הוא שאל אותי  הוא שוב שינה נושא, זה שיגע אותי.

" אתה מוכן להפסיק לשנות נושא כול פעם? ולא הסתרתי את זה ממך, פשוט לא רציתי שתדע מאיפה אני, בכול זאת אתה... ואני זה לא אותו דבר."  יש לו מכונית שההורים שלי יכולים רק לחלום עליה, המצב שלנו כול כך שונה.

"אישית לי זה לא מפריע, ובאתי בשביל לדבר איתך ולהבין מה הבעיה שלך עם בר כי הוא לא מכיר אותך." לא רציתי שוב לדבר על זה, שוב לחשוב על כול זה, והבנתי שאם אני רוצה שהסיפור הזה יגמר כבר, אני אצטרך לספר לו.

" תביא אותו לשכונה הזאת הוא בטוח יבין". " לא נראה לי שהוא יכיר אותה, בכול זאת הוא שונה ממני, לו זה כן מפריע." זה כול כך עיצבן אותי, שפחדתי לספר לו את זה להגיד לו את זה.

"מיכל, תספרי לי בבקשה, אני יודע שיש לך משהו שאת מפחדת לספר לי, רואים את זה בעיניים שלך."

אם הוא רק היה יודע שזה לא ממש פשוט כמו שזה נראה.

"אני עדיין לא מוכנה, מצטערת זה נושא.. קשה  לי לדבר על זה."

הוא חיבק אותי, ואמר לי להירגע הוא הבין שזה נושא שקשה לדבר עליו.

"ברגע שתוכלי, תספרי לי! גם אם לא נהייה ביחד, תספרי לי, ברור?".

 " נחשוב עלייך... "כמו תמיד" עוד לא סיימתי את המשפט והוא אמר את זה, שנינו צחקנו.

" טוב ילדה יפה, את נראית לי אחת עייפה, אני יודע שהערתי אותך, רק תבטיחי לי שאת מקיימת את הפגישה שכול הזמן דחית, מחר!" כמה שניסיתי לשכוח אותו, השיחה הזו עודדה אותי, אמרה לי שהוא לא ויתר, ואולי בכול זאת אם אני אספר לו זה לא יהיה כול כך נורא.

"טוב.. מחר ב-9 בבוקר תהייה פה, ונלך לאן שתרצה, ואז אני אחשוב אם אני עדיין מדברת איתך."

חזרתי לבית והלכתי לישון, יותר נכון ניסתי להירדם, זה לא ממש הלך, אבל בכול זאת שכבתי במיטה וחשבתי עליו, ועל בר, ועל החיים, בסוף נרדמתי.

לולולולולולולולולולו  השעון מעורר שלי העיר אותי השעה הייתה 8, לא היה לי כוח לקום אז פשוט שכבתי על המיטה וחשבתי, ידעתי שאני צריכה להתארגן, אבל אני בת ולי יש את זכות האיחור האופנתי ואני אשתמש בה כמה שאני יכולה.

*התקבלה הודעה חדשה*

 הלכתי לקרוא אותה, ציפיתי שהוא שלח לי הודעה שאנחנו דוחים את זה למאוחר יותר, כי לא היה לי כוח.

** אני יודע מה הוא עשה לך.**

"אתה בטוח שאתה מסודר והכול?" לא להביא לך כלום לבית החולים?" שאלה סיוון את גיל בטלפון, הוא

עוד לא השתחרר והוא גם עוד לא מודע לקטע שהרגליים שלו משותקות , יומיים הוא בבית חולים כבר וההורים שלו עדיין לא רוצים לספר לו שהן משותקות, שהוא לא יוכל ללכת עליהן יותר, שלשחק כדורסל יהיה לו רק כחלום, ואולי עם האמצעים החדשים הוא יוכל ללכת אבל לרוץ ולשחק זה לא היה הגיוני. "כן, אני בסדר, סיוון אני אוהב אותך, תודה שאת לידי, אבל את יכולה לספר לי מה שלא מספרים לי?" היא לא ידעה מה להגיב היא לא זאת שצריכה לספר לו שהוא קיבל בחזרה את החיים שלו אבל בלי חלק חשוב. " אני גם אוהבת אותך גיל, אני לא יודעת מה יש לך, גם לי לא מספרים, אבל אתה עוד מעט משתחרר לא?" היא שיקרה, לא הייתה לה ברירה. " לא הם שמו אותי במעקב, וכל מיני בדיקות שנשארו לי לעשות, בטח סוף השבוע אני אשתחרר. " טוב אז אני יבוא ויבקר אותך. אני שמחה שחזרנו להיות ביחד." סיוון אמרה. " אני חייב לך סליחה, הייתי מגעיל וכול הקללות הגיעו לי, ושבאתי לבקש סליחה, קרתה התאונה ומשם את מכירה את הסיפור. תבואי לבקר אותי עוד מעט  טוב? התגעגעתי אלייך."

" ברור שאני אבוא, אוהבת אותך ביי."  " ביי".

תגובות הארות הערות מתקבלות בברכה כרגיל