זו הייתה דניאל, אוולין זיהתה בכל מקום את השיער השחור והעור הלבן שלה,

אבל עם מי היא? הם סיימו להתנשק, לאוולין לקח רגע אחד עד שהבינה את מי חברתה הטובה ביותר נישקה עד אז,

השיער השטני והחצי מסודר חצי לא, העיניים הירוקות, זה היה שחר.

דניאל סובבה את ראשה וראתה את אוולין, לא יכול להיות, היא ראתה? "אולי!"

היא צעקה, אוולין התחילה לרוץ, היא רצה לפינה שלה, לגן השעשועים המבודד שלה, היא התיישבה על הספסל שלה,

 והתחילה לבכות, איך דניאל יכלה לבגוד בה ככה? אוולין שמעה קול צעדים מתקרבים, ואז מישהו התיישב לידה, דניאל.

"אולי, תקשיבי אני מצטערת," דניאל התחילה מפייסת,

"דניאל, תביני זה לא שאני עצובה בגללו, אני דואגת לך. הוא יוכל לעשות לך את אותו הדבר, להשתמש בך." ענתה אוולין בקול עצוב,

"אולי, אני אוהבת אותו." דמעות עלו בעינייה של דניאל,

"אני יודעת, גם אני אהבתי אותו." דניאל פרצה בבכי, אוולין ניחמה אותה,

"אבל אולי הוא אוהב גם אותך? דניאל, אותי הוא לא אהב אבל אולי אותך הוא כן." דניאל התבוננה עליה בעיניים מלאות דמעות,

"את חושבת אולי?" היא שאלה, מתחננת לתשובה,

"אני יודעת." דניאל חייכה, אוולין חייכה חזרה והשתיים התחילו ללכת לכיוון ביתה של דניאל.

הוא ישב בין השיחים ושמע הכל, את כל השיחה,

אוולין אהבה אותו? דניאל אוהבת אותו? שחר היה בטוח שגם הוא אוהב את דניאל,

אז למה פתאום אוולין לא יוצאת לו מהראש ?אבל גם אם הוא מרגיש אליה משהו,

אין לו סיכוי, לא אחרי מה שהוא עשה, הוא בגד בה, היא לא תבטח בו יותר.

ועכשיו הוא עם דניאל, והיא יפה, ונחמדה, ומתוקה כל כך, אוולין חייבת לצאת לו מהראש ומהר.

"להת' דניאל! נתראה מחר!" אוולין צעקה בזמן שירדה במדרגות המובילות לרחוב, היא לא רצתה לחזור הביתה,

הדברים של בן עוד היו שם, בכל מקום היה זיכרון. היא לא תעמוד בזה. אבל היא צריכה להיות חזקה, בשביל אימא ואבא,

ובשביל רעות, גם להם קשה, היא תהיה חייבת להתגבר. או לפחות להעמיד פנים שהיא התגברה.

"אני בבית!"  שניר נכנס הביתה, הילדה מהפראק לא יצאה לו מהראש.

אוולין, זה השם שלה, שם כל כך מיוחד. שום תשובה לא נענתה, כנראה אין אף אחד בבית.

הוא נכנס לחדר שלו והתחבר לאיסיקיו, נזכר במספר שעל כף היד שלו, הוא שלח לה הודעה,

שניר אומר/ת:

אוולין?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

אהה?

שניר אומר/ת:

זה שניר, את זוכרת? נפלתי עלייך?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

כן, ברור, משלומך?[:

שניר אומר/ת:

הכל טוב, ואצלך?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

לא כל כך, קרה לי הרבה בזמן האחרון.

שניר אומר/ת:

אהה.. טוב שמעי, באלך ניפגש ותתעודדי קצת?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

נממ...סבבה, האמת בא לי בטוב. היום ב10 במרכז?[:

שניר אומר/ת:

כן בטח, רק איפה המרכז?

אוולין, לפעמים אתה פשוט נאיבי אומר/ת:

חחחחח, ניפגש בפארק.

טוב אני צריכה ללכת, להתראות[:

שניר אומר/ת:

ביי[:

שניר יצא מהחלון, היום ב10 הם יפגשו שוב, הוא כבר רצה לפגוש שוב את הילדה הראשונה שמצאה חן בעיניו אחריה,\

מוזר איך הכל קורה כל כך מהר.

אוולין נכנסה לחדר, הוא היה קצת יותר קטן משלה, ורוד יותר וקצת חשוך,

"רעות?" היא לחשה, היא שמעה קול בכי חלש, "רעותוש, אני יודעת שאת עצובה, גם אני אהבתי אותו, וגם אני אתגעגע אליו,

אבל חייבים להמשיך לחיות." רעות, אחותה הקטנה של אוולין הרימה שתי עיניים אפורות ומלאות רגש,

"זה לא נכון, פשוט לא אכפת לך ממנו, את רוצה להחליף אותו! כמו אימא ואבא!" אוולין החווירה,

"רעות, מה אימא ואבא עושים?" רעות קברה את ראשה בכרית,

" הם לוקחים לנו אח גדול חדש! אני רוצה את טום לא אחד חדש!" רעות חזרה לבכות,

ואוולין העצבנית ירדה לכיוון המשרד של אביה.

"מה עשיתם?!" אוולין התפרצה לתוך המשרד,

"אוולין, בדיוק התכוונו לקרוא לך, אנחנו החלטנו משהו." אימא שלה התחילה,

"שרית, אבי, מה אתם החלטתם לעזאזל??!" אוולין צעקה חווה התקף של זעם,

"אוולין, תרגעי, אנחנו החלטנו, אנחנו מאמצים ילד. ההחלטה שלנו לא נתונה לוויכוח." אביה של אוולין המשיך, WTF?!?!

מקווה שאהבתם[:

**עריכה**

ניגמר יום כיפור[:

הצלחתי לצום! אבל השעון המפגר שלי מיהר ב30 דקות.

אז לעסתי מסטיק[;

שיחקתי מונפול עם אחותי.

כל כיפור היינו יחד. אפילו ישנתי אצלה בחדר *יומיים ברצף*

אני אוהבת אותה.

אז זהו[: מקווה שהיה לכם כיף גם. אני יודעת שלא אמור אבל עדיין.

 החלטתי שזה יהיה גם בלוג סיפורים[: הנה הפיק הראשון, כל סוף הוא התחלה חדשה, פרק א'.

פרק א':

הדלת נטרקה מאחוריה. היא לא יכלה להאמין.

'הוא תמיד היה שם, איך הכל קורה לי בבת אחת?!'

אוולין נשכבה על המיטה. היא הביטה בשעון, חמש דקות לשתיים עשרה,

בעוד חמש דקות היא תהיה בת 15 והוא לא יהיה שם.

היא לא יכלה להתאפק יותר, היא התחילה לבכות, לא מצליחה להפסיק, כל הדמעות שהיא אספה. 

אוולין נרדמה, דמעה אחת עדיין על לחיה.

צלצול הטלפון העיר אותה,

"כן?" אוולין שאלה, מותשת מכל מה שעבר עליה,

"אולי? את בסדר? מה קרה?" דניאל, החברה הכי טובה שלה, היא תמיד תזהה כשהיא לא בסדר,

"דניאל, זה טום, הוא.. התקשרו אלינו, הוא נהרג!" אוולין צעקה, היא החלה לבכות שוב,

האח הגדול שלה! החבר הכי טוב שלה! ועכשיו הוא מת, והכל בגלל המלחמה הזו,

הכל בגלל שהוא האמין בבני אדם, שהם טובים, והם סידרו אותו. ועכשיו הוא מת.

"אולי! אלוהים! אני באה אליך ברור???" דניאל החלה להילחץ, היא לא ידעה מה אוולין יכולה לעשות לעצמה כשהיא ככה.

אוולין הנהנה, והשיחה התנתקה.

כעבור 10 דקות אוולין שמעה דפיקה בדלת, היא פתחה אותה ודניאל קפצה עליה בחיבוק מנחם.

"אולי, אני כל כך מצטערת. את בסדר?" היא שאלה מרימה את שתי העיניים הכחולות שלה לכיוון אוולין, אוולין לא ענתה.

היא עוד לא האמינה.

דנאל הבינה, זה לא הזמן לדיבורים, דניאל החליפה לפיג'מה ושתיהן הלכו לישון בשקט גמור,

כמו מנסות לא להפריע לאף אחד,

"את זוכרת לפני שלושה חודשים שהיינו ככה, כדי לא להפריע לטום, ואז הוא נכנס והתחיל להתפ.." דניאל צחקקה,

דמעות החלו לעלות בעינייה של אוולין.

דניאל טיפסה למיטה של אוולין וליטפה את שיערה, אוולין נרדמה.

למחרת בבוקר כשדניאל התעוררה היא הבחינה באוולין המתלבשת, היא התנהגה כרגיל,

מתעלמת מהאובדן שחוותה, דניאל הבינה שאתמול היה גילוי רגש גדול מידי בשבילה,

ושהיום היא תחזור להיות מסוגרת כרגיל.

אוולין התבוננה במראה, ילדה עם שיער חום חלק וארוך, ועם עיניים ירוקות שהתרגלו לא לחשוף שום רגש,

היא אספה את שיערה לצמה ארוכה, היא לבשה ג'ינס בהיר וגופיית סבא שחורה,

היא שמה קצת עיפרון שחור והחליטה שהיא סיימה, כשראתה שדניאל התעוררה חייכה את חיוכה המזויף,

"בוקר טוב, את רוצה ארוחת בוקר?" דניאל הנהנה, אוולין יצאה מהחדר מניחה לדניאל להתלבש.

היא הכינה פנקייקס ומיץ תפוזים, דניאל התחילה לרדת במדרגות, היא לבשה מכנס קצר שחור וגופיית סבא לבנה,

שילוב שהתאים לעיניה הכחולות לשיערה השחור ולעורה הלבן, הן שתיהן ישבו ואכלו את ארוחת הבוקר.

"אנחנו יוצאות היום לסרט או מה?" שאלה אוולין כשסיימה לאכול,

"אולי, את בטוחה?" שאלה דניאל, מודאגת מההתנהגות של אוולין אבל היא ידעה שכלום לא יעזור,

אם אוולין רוצה להסתיר את הרגשות שלה היא יודעת לעשות את זה.

"בטח," אוולין התחילה לפנות את הכלים שלהן,

היא לקחה 150 שקל והן יצאו, הן הלכו ברחוב לכיוון המרכז.

אוולין הלכה קצת לפני דניאל,לא היה לה כוח לדבר, היא התחילה לשקוע בהרהורים,

פתאום היא הרגישה שהיא נופלת על הרצפה, ושיש מישהו מעליה,

היא פתחה את העיניים, היא לא זיהתה אותו, אולי הוא עולה לי"א או שהוא חדש..

הנער פקח את עיניו, הן היו בגוון מיוחד של חום זהוב, הוא התבונן בה,

הם היו קרובים יותר משאי פעם הייתה קרובה לבן כלשהו, חוץ משחר, אבל זה משהו אחר,

אחרי מספר דקות הנער התנער, נזכר איפה הוא, ומיהר לקום ולהציע לעזור לאוולין, שקמה במהירות,

מחפשת במבטה את דניאל, היא לא מצאה אותה.

שקט מביך שרר בין השניים,

"אז, אתה בדרך כלל קופץ על אנשים ברחוב? כי זו לא דרך טובה במיוחד להכיר אנשים," היא שאלה אותו בציניות,

הנער הסמיק קלות, "לא ממש, פשוט האופניים שלי נתקעו באבן ואני עפתי עלייך.." הוא ענה,

היא גחכה, ביישן מה?

"אוקי, היה נחמד להכיר אותך אמ.." היא שאלה אותו, רומזת לקבלת שמו,

"אהה.. שניר," הוא אמר, מחייך, "ואת?" הוא שאל,

"אוולין, אבל אפשר גם אולי," הוא חייך, היא החליטה שהיא אוהבת את החיוך שלו,

"אתה חדש פה? אתה לא מוכר לי," היא חיכה לעברו,

"כן, עברנו לפה מהצפון לא מזמן," הוא ענה לה מסמיק שוב,

"ואללה? מגניב, אתה עולה לי"א?" היא חצי שאלה חצי קבעה,

"לא, לי', ואת?" הם דיברו תוך כדי הלכה לכיוון הספסל,

"גם, אז אני מניחה שנפגש בביה"ס.." אוולין אמרה,

"אוקי, אז להתראות אולי," הוא לחש, עולה על האופניים,

"חחח, להתראות שניר,"

"רגע, אוולין יש לך איסי?" אוולין הנהנה ורשמה את המספר על כף היד שלו,

היא התחילה ללכת לכיוון הבית שלה, היא החליטה לעבור דרך הפארק,

פתאום היא ראתה את, מה? זה לא יכול להיות!

אמ.. זהו, מקווה שאהבתם[:

הקישור לבלוג שלו עם הפוסט האחרון:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=220482&year=2007&month=9

**עריכה** אחרונה, באמת.

רק רציתי שוב לאחל לכולם צום קל,

ולבקש סליחה,

אם פגעתי,

העלבתי,

עשיתי משהו,

אני מצטערת.

'אפילו' אני לא מושלמת.