סיפור פשוט

אני כל כך גאה באחי הקטן.

הוא משחק כדורסל כבר שלוש שנים. הוא בן 11 ואני מאוד גאה בו. הסיבה לגאוותי הגדולה בקסם הזה היא כי הוא באמת עשה דרך מאוד יפה ועצמאית של בניית הביטחון שלו. בעיקר על המגרש.

מידי פעם יוצא לי להגיע למשחקים שלו ואין ספק שמפעם לפעם אנוכי רואה את הביטחון והיציבות שהוא נותן על המגרש.

השבוע ישר אחרי שחזרתי מתל אביב, שבוזה ועייפה הלכתי לראות את הפלא הזה משחק. כן אני מאוד "מגביהה" את רמת קומתו של אחי. ולא מצטנעת בכל הקשור. וזה מגיע לו. באמת שמגיע לו. (פידבק).

בכל אופן נכנסתי לעולם לבושה בז'קט מחוייט מצמר (מחמם במיוחד) והלכתי לקהל. הילד שיחק בצורה מרהיבה. נמר, כריש, סוס, יתוש, לא נחש (שונאת נחשים ויש לזה קונוטציה רעה), פיל דורסני וחבר אמיתי. הוא שמר בהגנה, רץ לסל וקלע ווואלה הילד הקטן והרזה, הילד החסר ביטחון והרגיש של לפני לא הרבה זמן הפך לצ'יטה על המגרש,

כן אני מביטה באחי ופתאום רואה איך הוא מתחיל לפתח גוף חזק, ביטחון שבאמת מעודד אותי, ומיומנויות חברתיות שעושות את ההבדל.

הוא אפילו קלע את שתי הזריקות עונשין ולא יכולתי להתאפק וצעקתי לו כמה שאני אוהבת אותו.... זה היה באמת מהנשמה.

לא אשכח את הרגע שרק ינק ועכשיו אני רואה איך הוא יונק את האושר והטוב שבעולם, מתפתח לעלם צעיר ויפה.