אני יודעת שכל הזמן אני מדברת כאן על דברים לא חשובים כי באמת היינו יכולים לחייות ללא אופנה או סתם עוד מייקאפ...
בגלל שהיום יום החטיפה ליום ארד והוא כבר 21!!{?} בשבי... אבל היום אני רוצה לדבר על החטופים ובעיקר על אהוד גולדווסר או אודי תקראו לו איך שבא לכם...
טוב אז אני מתכוונת להתחיל מהתחלה איך בכל כל כך אכפת לי מכל זה... ואיך פיתחתי רגישות גדולה מאוד למדינה שלי ואיך תמיד היה בי את הצורך לשפר אותה.
ככה:
זה התחיל ממזמן מזמן הייתי ילדה קטנה שגדלה את שניה הראשונות בארצות הברית וכך שבילדותי הקטנה ביותר לא פיתחתי שום הזדהות למדינה שלי אבל אז שחזרנו שהייתי כולה בת 6 מאז אני עוקבת כל יום אחרי החדשות ותמיד עומדת דום בכל הצפירות ומביאה את הכאב מהלב שלי ובלי טיפת זיוף... תמיד אכפת ללי ושחייל מת תמיד עולה בעיני דמעה ואני מאוד שמחתי שעשו את העסקה להחזרת הישראלי שטבע ונסחף ללבנון וגופתו נסטפה על יידי החיזבאללה.
שנה שעברה בבית ספר שלנו עשינו טקס לחטופים וקרנית גולדווסר באה לראות וגם שרת החינוך... הייתי לידה שהיא נכנסה וראיתי את המבט הזה בעיניים שלה המבט הכמעט נואש הזה אבל בתוכתוכו רואים שנשארה עוד תקווה... ראיתי איך כל ילד שחייך אלי ההיא הייתה חייבת לחייך אליו בחזרה החיוך שלה היה מאולץ.. אבל היא לא תוכל לאכזב ילדים קטניים שהכינו והשקיעו בשלטים ורוצים שאודי שלה יחזור הבייתה... באותו רגע הרגשתי צביטה בלב למרות שאני יודעת שמי אני בכלל? ילדה קטנה בבית ספר יסודי אבל בכל זאת הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו ורק לא ידעתי מה.. רציתי לכתוב לה מכתב הראות שבאמת אכפת לי אבל לא הספקתי... אחר-כך רקדנו ריקוד עצוב כזה והיא העפיה לעברי מבט הריקוד ורציתי לבכות מהמבט הזה... ואז היא הלכה ומאז אני רואה אותה בחדשות מתחננת שרק יעזרו לה להחזיר את אודי שלה הבייתה... ואף אחד לא עוזר ראש הממשלה מתעלם ומנסה לנחם אבל לא זה לא יעזור ין לה אם מי לישון בלילה והיא מתגעגעת לאהובה החטוף...
היום ביקשו שתי נאמני מחשבים ואמרו להם שהם יוצאים מהשיעור... אז כמובן שכל הבנים הצביעו לא מתוך ידע מה יקרה להם בהמשך.. אלה רק מתוך רצון לברוח מהשיעור... ואז המורה בחרה בשתי ילדים ואמרה להם שאבא של קרנית גולדווסר {אישתו של אודי} בא לבית ספר ומרצה והם שמחו ואמרו רק יש מפיסדים שיעור! אנני כל כך כעסתי בלב שלי ורציתי ללכ ולא היה אכפת לי להישאר עד שלוש בבית סר העיקר שאני ישמע ינסה לתמוך להבין.. קמתי למורה וניסיתי להסביר לה שבאמת אכפת לי ואם בבקשב אני יכולה גם ללכת.... והיא אמרה שהוא לא יכול להיפגש עם 1000 תלמידים... וזה באמת נכון אבל אני לא עוד אחת מאלף תלמידים.... לי באמת אכפת ניסיתי להסביר לה אבל היא בשלה לא הבינה אותי... באותו רגע הרגשתי בלב כעס גדול מאוד.. למה שתי ילדים שרצו לברוח מהשיעור ושלו אכפת להם מאודי מרון או מכל אחד אחר הולכים??? בנוסף לז אני יודעת בוודאות שאחד מהם בכל לא הלך לפגישה הוא הלך להיפגש עם החברה האהובה שלו.. ולא האמנתי שהוא כזה שחי בצורת חשיבה שלו...
אחר כך הלכתי לחתום על עצומה להחזרת השבויים חתמתי עמדתי בתור וזהו... זה מה שעשיתי אני כ"כ מאוכזבת מעצמי רציתי לשמוע אבל אף אחד לא מבין באמת מה חשוב...
וזהו ככה הכל לבינתיים...
ואני מקווה שזה ישתנה... ושהם יחזרו הבייתה בשלום...
רוני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: