Let it rock.

היה כיף לקרוא את מה שהיא כתבה. לא ראיתי את זה מנקודת מבט כזאת..

ופתאום אני מסתכלת על החוויה הזאת בצורה שונה.

זה באמת היה חלום.. חלום שהתגשם.

ואם כבר הם.. 

להיזכר בחיוכים של אורית, ולהסתכל על מיליוני הפלאיירים שנמצאים על המיטה שלי,

גרם לי לרצון עז לשמוע את האלבום הזה..

אני יכולה להגיד עד מחר שהאלבום מושלם.. לזמזם שירים ממנו כל היום בראש..

לנסות לתאר את התחושות שעולות בי כשאני שומעת אותו..

שום דבר לא משתווה לרגע שמתחיל פעמון.

40 דקות של עונג צרוף (קצת יותר מ40 דקות. רק לשמוע את המאה העשרים לוקח תקופת חיים שלמה..)

אני צריכה לשמוע אותו יותר. זה גורם לכל היום שלי להיות נפלא.

למרות שרוב השירים בו די דכאוניים, אני מחייכת כל היום אחריו.

הגיטרות גורמות לי להירגע, השירים של אורית גורמים לי להתרגש, השירים של תום גורמים לי לבכות,

הו לורד גורם לי לקפוץ עד התקרה בערך, יובגטו גורם לי להיזכר ברגע שהוא ניגן לי ולהיגעל.. אבל שנייה אחרי זה לצעוק חזק חזק את המילים ולשכוח..

לשכוח. זה בעיקר מה שגורם לי האלבום הזה.

להתנתק מהכל..

לשכוח שיש בגרות, לשכוח מהעצבים, לשכוח מהלחץ.

פשוט להינות ולהירגע.

מעטים השירים שיכולים לגרום לי לא לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהמילים והמלודיה.

יש לי מילים אחת לסיום.

קיסריה.