אני נכנסת הביתה,
מביאה נשיקה לאמא,
מביאה לאבא חיבוק.
פתאום אני קולטת את הילדה הקטנה הזאת,
תינוקת ממש,
"מיקה",
יש לה עיינים גדולות ושואלות
והיא לא מבינה מה רוצים ממנה,
אם מתקרבים מדי היא מנסה לנשוך
אומרים-
"אין ילד שרע, יש ילד שרע לו"
ורע לה.
רואים.
לשום ילד לא מגיע לחיות בכלוב.
אבא ואמא שלי שברו לה את הרגליים כדי שהיא לא תוכל לזחול ולברוח.
התעלמתי מזה.
בקושי.
כל פעם אבא שלי גונב ילדים לנשים אחרות
הוא קם כל כמה שעות לתת להם אוכל כי אין מי שיניק אותם
ואז מוכר אותם כשהם כבר אוכלים לבד,
אז אני כבר די רגילה למחזה.
אבל איך אפשר לעמוד בעיניים האלה?
סיפרתי לאמא על איך עבר לי השבוע ועל ההתקדמות שלי
ועל איך שהתגעגעתי
עשיתי כביסה,
הכנתי לי לאכול,
תירס, פירות, ירקות- ארוחה משביעה ובריאה אחרי הדרך הארוכה הביתה.
אמא הכינה אוכל לאורחים
חלפתי ליד התנור וראיתי את זה
גרון שמוט,
גוף דומם,
שחום,
בלי ראש
בתוך התנור שלנו....
בא לי למות
עולות לי דמעות
הגוף שלי רועד רועד ולא מפסיק
איך אפשר להבליג על זה שההורים שלך, בבית האהוב שלך, מתחת לאף שלך,
עושים מעשים כאלה?!
הלכתי לשירותים ובכיתי בכיתי בכיתי
כל הדמעות
כל הכאב על זה שאני לא יכולה לעצור את זה, שזה מאוחר מדי
כל הכאב נזל לי על הפנים
וטיפטף לריצפה
ישבתי בתוך שלולית הדמעות שלי
ונשבעתי שאני לא אחזור יותר.
אבל אני אחזור.
התינוקת מיקה היא תוכית מסוג ג'אקו. בת כמה חודשים.
היא חיה בכלוב, לפעמים היא משוחררת בבית, אבל קצצו לה את הכנפיים והיא לא יכולה לעוף.
הגופה במקרר הוא תרנגול שאני לא יודעת את שמו.
הפוסט הזה מוקדש לשניהם. להם ולתיסכול שלי. להם ולכל מאות מליוני בעלי החיים שסובלים עכשיו. בגללנו. בגלל שאנחנו חלאות.
פשוט חלאות. שאנחנו עיוורים, עיוורים לכאב.
אין הבדל,
אולי אבא שלי קצת יותר מפותח מתוכי
אולי אמא שלי יותר אינטלגנטית מתרנגול
אבל לאבא שלי כואב שהוא לא יכול ללכת בדיוק כמו התוכי שלא יכול לעוף
אבל לאבא שלי היה כואב בדיוק אותו הדבר אם הוא היה מרוחק מכל בני האדם
אבל לאבא שלי היה כואב בדיוק אותו הדבר אם היו שמים אותו בכלוב
אבל לאבא שלי היה כואב בדיוק אותו הדבר אם היו מנסים כל היום לגרום לו לעשות קולות שלא באים לו בטבעיות
ולאמא שלי היה כואב בדיוק כמו התרנגולת אם היא היתה צריכה לחיות חודשיים בקקי של עצמה,בצפיפות מטורפת, בתת תנאים, אם היו תולשים לה את השערות והעור בעודה בחיים ואז כורתים לה את הגרון ומשאירים אותה מדממת, סובלת..
זה לא משנה מי יותר חכם, מי יותר יפה, מי יותר חזק.
משנה, שבדיוק כמונו, הם יכולים לסבול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
