דברים היו יכולים להראות אחרת.
תודה לאלוהימית (אלוהימה בשבילכם) על שהם לא.
היא פוקחת את העיניים בבוקר
"למה קמתי?"
גוררת את עצמה מחוץ למיטה
ושמה על עצמה את כל הבגדים השחורים והרחבים ביותר שהיא יכולה למצוא מתוך הארון
היא פותחת את המגירה באיטיות ומוציאה את כל שרשראות הניטים והספייקים
היא יודעת שזה ימשוך תשומת לב, ואיפשהו, זה בדיוק מה שהיא רוצה.
היא רוצה שאנשים ירחמו עליה.
מגיע לה שירחמו עליה, ככה זה כשאתה קורבן של המציאות.
היא מורחת את העיפרון השחור בתוך העין,חוזרת עליו מספר פעמים
וממלאת את העפעף בצללית שחורה.
היא יודעת שעוד כמה שעות הדמעות ינזלו וימרחו את הכל.
היא יכולה לראות את זה במוחה,
וזה נראה לה ממש דרמטי.
דרמטי זה שמה האמצעי, לא?
(לא?)
היא מחכה לאוטובוס בעצבנות ועולה עליו
האוטובוס מלא בילדים צוהלים
שמחים
מכירים אחד את השני
היא לא מכירה אף אחד
היא ספק מגניבה מבטים מביושים, ספק שונאת
ורק מתרכזת בלא ליפול
היא כזאת שלומיאלית
היא יושבת
מגבירה את הנגן שלה ולעשרים דקות הקרובות עד בית הספר cradle יקחו ממנה את ההמולה שסביבה.
היא יורדת מההסעה
הולכת במזדרון
נשכבת על ספסל ונחה
היא עוצמת את העיניים ומדמיינת את היום בו היא תתלה את עצמה בשירותים
ואיזה ערס או ערסית (מיני רבים) תפתח את הדלת ותצתלק עד יומה האחרון.
אולי היא תהפוך להיות שי בעצמה. שחורה ומדוכאת.
זה קצת משעשע אותה וקצת מפחיד, כמה שזה מוחשי
סביר להניח שמשהו יעצבן אותה במהלך היום
והיא לא יודעת איך להתמודד עם העצבים האלה עדיין
אולי היא תחתוך בשירותים
אולי תחכה עד הבית
בכל מקרה
היא לא תסתיר
היא לא עושה את זה רק בשביל עצמה
היא עושה את זה בשביל המבטים
ואולי בשביל שמישהו יעזור לה.
רק שהיא לא יודעת שזה מה שהיא רוצה בנתיים.
והיא תחזור הביתה,
ודברים לא יראו אחרת
בין מחשב לטלויזיה
לאוכל שמוחבא בשרוול (לא זה המדמם ממקודם, השני)
היא תסתגר בחדר
ותבכה את האיפור השחור עד שלא יהיה מה להוריד בערב.
והיא תרדם ככה
אולי קצת תגע בעצמה לפני, זה מנחם.
ואז היא תפקח את העיניים בבוקר
"למה קמתי?"
ותגרור את עצמה מחוץ למיטה.
לא להאמין.
מבכה על השנים האלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
