אתמול הצעתי את עצמי להישאר בעבודה מעבר למשמרת שלי. היה לי נורא נחמד וגיליתי שגם הנעליים שנעלתי על העקבים לא היו נוראיות בכלל, אז הצעתי לעשות עוד שעות אקסטרה למחרת, שזה בעצם היום. מה אני אגיד.... טעות חמורה ביותר! יומיים כאלו ברצף זה קשה מידי. הנעליים כלכך הכאיבו לי שבקושי הצלחתי לעמוד או ללכת. הזמן בקושי זז, הרגשתי נורא מיותרת בחלק ניכר מהזמן, וכבר ב-4 הרגשתי שאני מתה לברוח משם, למרות שיש לי עוד פאקינג 4 שעות לסיום. סיוט!!!

הרגשתי מסוחררת וחלשה, רציתי להגיד לחבר'ה שאני לא מרגישה טוב ומבקשת ללכת הביתה, אבל לא עשיתי את זה...

בסוף, כשנגמר היום והייתי באוטובוס בדרך חזרה, בהיסח דעת שכחתי לצלצל בפעמון באוטובוס, מה שגרם לנהג לא לעצור בתחנה שלי אלא להמשיך ולעצור רק בתחנה הבאה. תאמינו לי, אחרי יום עבודה ארוך, ויש לכם כאבי רגליים שאתם בקושי מצליחים ללכת ופיפי דחוף - לפספס תחנה אחת באוטובוס זה משנה מאוד. גם ככה מהתחנת אוטובוס להוסטל יש לי 10 דק' הליכה, גם בלי התוספת הזאת...

כולי שבורה ומיואשת התקשרתי לדבר עם אמא כדי לפרוק קצת מהלב, והיא שכנעה אותי לקחת מונית, למרות שהמרחק יחסית קצר והתשלום יחסית יקר. לא צריך להרוג את עצמך בשביל לחסוך כמה שקלים...

אני ממש מודה לה כי אם היא לא הייתה משכנעת אותי לקחת מונית הייתי מגיעה להוסטל בסופו של דבר על ארבע... וסביר להניח שגם יחפה ומחזיקה את הנעליים ביד :/

אני כלכך מותשת...

בא לי חיבוק ובא לי את אמא ואבא...

ובא לי להבריז מהעבודה מחר, כי מגיע לי לנוח, אבל אני יודעת שלהישאר בהוסטל עם השותפה שלי והכל זה לא ממש לנוח, אז מחר אני אראה איך אני ארגיש ואחליט אז.