כשאני משרבטת בשולי הדפים, אני תמיד דואגת שלדמויות שלי יהיו עיניים, כדי שיוכלו לראות את העולם היפה שמעבר לדפים, נחיריים כדי לנשום ולהריח, ופה כדי לטעום ולהביע את אשר על ליבם.
למה בעצם, אני מרגישה צורך לחבר את עצמי לפוליגרף, ולומר בקול את המחשבות הטובות, ורק אז, אם יתברר שאני דוברת אמת, אהיה מסוגלת להאמין לעצמי ולהבין שאלו לא מחשבות שבאו כדי לדחוק ולסתור את הרעות, ולדעת שהרעות הן שטויות.
הלוואי שהן שטויות, כי לפעמים אני מרגישה כל כך לא טהורה, עד שבא לי להתרחק מעצמי עד לקצה השני של החדר ולחזור בזמן טוב יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
דולצ'ה ויטה