עד הערב כבר חשבתי שאשתגע.
כאב לי הגב, והרגל נרדמה לי כמו שמעולם לא נרדמה, כשנגעתי בה הרגשתי שאני נוגעת ברגל של מישהו אחר.
כבר לא הצלחתי לזכור כמה סקיצות ציירתי, כמה פעמים חזרתי על סבב הפעולות של לצייר, למחוק, לצייר שוב, להפוך דף, להזיז את המראה, לשנות את התנוחה, ושוב לצייר.
לא קל להיות גם הדוגמנית וגם הציירת...
אבל אז זה קרה.
ראיתי את עצמי בציור.
אז נכון, אלה לא בדיוק השפתיים שלי, גם העיינים קצת גדולות, והפיג'מה שלי היא בכלל פרחונית. נו, ניחא.
פתאום הכל נעשה יפה יותר: הצווחות המעצבנות של הילדים מלמטה נהפכו באורח פלא לצהלות שמחה,
המנורה שלי, שאיימה להכבות בכל רגע פתאום זרחה והאירה את החדר באור מסנוור, ציפורים קטנות ושמנות ובמבי אחד נכנסו לחדר והרגל התעוררה לחיים.
אושר גדול.
אז...היי, אני שירה. אני מציירת, משחקת, אתמול גילית שאני גם מודליסטית.
יש לי כבר כמה ציורים שאני מתכננת להעלות לכאן אז אני מקווה שאני אצליח להתמיד בבלוג הזה.
ערב טוב :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
דולצ'ה ויטה