עפרונים ודפות

אני כבר מחכה לרגע שבו אוכל שוב לעלות על הבמה, ולדבר בלי לברור מילים, לחשוב עליהן רק אחרי שהן יוצאות מהפה ואז להתעוות נורא בניסיון לעצור את הצחוק מהשטות שיצאה ממני הרגע. להביע את עצמי בכל חלק מגופי, באיברים שאפילו לא חשבתי שניתן להזיז, לצחוק ולצעוק, להיות מוגזמת עד כדי גיחוך ולדעת שזה לגמרי בסדר, כי זאת הדמות, זאת לא באמת אני, וגם אם כן, מותר לי, מה יש.

(הסורק חתך לי חלקים די חשובים מהציור. אתם רואים, למשל, את הגבעה השחורה שבתחתית הדף? טוב, זאת כמובן לא גבעה, זה ראש.)

כשאני משרבטת בשולי הדפים, אני תמיד דואגת שלדמויות שלי יהיו עיניים, כדי שיוכלו לראות את העולם היפה שמעבר לדפים, נחיריים כדי לנשום ולהריח, ופה כדי לטעום ולהביע את אשר על ליבם.

למה בעצם, אני מרגישה צורך לחבר את עצמי לפוליגרף, ולומר בקול את המחשבות הטובות, ורק אז, אם יתברר שאני דוברת אמת, אהיה מסוגלת להאמין לעצמי ולהבין שאלו לא מחשבות שבאו כדי לדחוק ולסתור את הרעות, ולדעת שהרעות הן שטויות.

הלוואי שהן שטויות, כי לפעמים אני מרגישה כל כך לא טהורה, עד שבא לי להתרחק מעצמי עד לקצה השני של החדר ולחזור בזמן טוב יותר.

עכשיו אפשר ללכת לישון.