אני האויב הכי גדול שלי.

לפני שאני מתחיל,

אני רוצה להגיד שאני חדש כאן.

וזה הסיפור שלי, אולי זה יצא קצת ארוך, אבל תקראו, אני חושב שכמו שזה לימד אותי כמה דברים.

גם אתם יכולים להתחזק וללמוד ממנו.

זה התחיל, כשהיתי בן 10 בערך, 10 או 11.

אמא שלי נפטרה, לאחר שחלתה במחלה קשה.

לא הבנתי אז, למה היא לא בבית, ולמה אבא בקושי נתן לי לבוא איתו.

וגם כשהוא נתן, אף פעם לא היתי נכנס לחדר שלה. אז בבית החולים.

עקב זה, התחלתי להשמין. בגיל 13, שכבר ידעתי על מה מדובר, ואיך.

השמנתי נורא,

ותחשבו לעצמכם,

כמה רציתי את אמא שלי לידי בבר מצווה.

היה לי רק את אבא, שגם הוא, אף פעם לא היתי איתו בקשר.

אף פעם לא דיברתי איתו, ואף פעם לא הינו בכזה קשר טוב.

אבא שלי, נפצע במלחמת שלום הגליל.

הוא נחשב היום, לנכה צה"ל.

כולם סיפרו לי, שלפני הפציעה שלו, הוא היה בנאדם כ"כ שונה. ממה שהוא עכשיו.

זה לא מעניין אותי, לא אכפת לי מה הוא היה.

אני עובר את מה שהוא עכשיו.

אני צריך כל יום לקבל אותו מחדש כמו שהוא, את כל הצדדים שבו.

הרעים והטובים,

והצדדים הטובים שלו לא מרבים להראות את עצמם.

הוא נפצע בראש אגב.

תאים שנהרסים המוח, לא יכולים להשתקם.

והמצב אף פעם לא יחזור להיות מה שהוא היה.

בגיל 14 כבר, יכלתי להתמודד עם הכול.

אחרי כל מה שעברתי בבית.

אז כמו שאמרתי, בגיל 14 כבר, התרחקתי מכולם.

כמעט מכולם.

לא היו לא הרבה חברים, כמעט ולא היו.

היתי די מתבודד לי.

והיו לי עליות וירידות בלימודים.

לא היה לי מי שילחץ עלי ללמוד.

בנוסף לזה, התאהבתי במישהי,

שידעתי, שהיא לא יכולה להתאהב בחזרה.

היא לא תתאהב במישהו שמנמן,חסר חברים.

לא יפה במיוחד,

אהבתי אותה, ברמות, שלא ידעתי שבנאדם יכול להגיע אליהם בכלל.

לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה,

לא ידעתי איך מרגישים ככה בכלל.

לא חשבתי על להגיד לה את זה, כי ידעתי שהיא לא תפזול לכיווני בכלל.

אז פשוט העדפתי להתעלם,

ועם אתם שואלים, איך התאהבתי עד עמקי נשמתי, בילדה שלא ראתה אותי בכלל.

גם אני לא יודע לענות על זה ממש,

אבל ידעתי כל פעם יותר ויותר,

כשהסתכלתי על הפנים שלה, יותר ויותר,

יכלתי לטבוע לה בעיניים,

בגיל 15 וחצי בערך.

התחלתי לעשן כמו מכונת קיטור.

היתי בדכאונות, ולא היתי אוכל.

עד שדודה שלי באה אלינו לביקור.

ודיברה איתי, עד שהבנתי,

שעישון לא יעביר את כל זה,

עישון,לא יחזיר אף אחד, לא יחזיר את הגלגל אחורה.

לא יגרום לי להרזות, עיון רק יזיק לי.

לא יעזור לי במיוחד,

פשוט הפסקתי, הפסקתי לעשן.

הפסקתי לשתות, חזרתי לאכול רגיל,

ועשיתי דיאטה.

כשעליתי לכיתה ט'.

עברתי ביה"ס.

פשוט הרגשתי שאני רוצה לעבור, מאותה ילדה.

מאותם ילדים.

רציתי לפתוח דף חדש.

וככה עשיתי, עברתי ביה"ס.

עשיתי דיאטה, התחלתי התחלה חדשה,

למדתי, ועבדתי בו זמנית.

ולא הזנחתי את הלימודים לרגע,

כיום, אני עושה 5 יחידות באנגלית,במטמתיקה אני עושה 4.

אני כבר לא עובד, כי אבא שלי החליט לקחת את עצמו בידיים.

הוא מצא לו מישהי, אבל הבטיח לי שאמא אצלו בלב תמיד.,

בדיוק כמו שהיא אצלי.

עכשיו, כשאני במצב טוב יחסית.

אני כבר מבין, שעישון לא יעזור לי, והדכאונות לא יעזרו לי.

ורחמים עצמייםלא יעזרו לי,

ואני מבין שלכל אחד יש תקופות רעות,

אבל אני גם מבין, שזה עובר.

אני חושב שכבר עברתי די הרבה,

אבל אני יודע, שאני הולך לעבור הרבה יותר.

כי כשאני אתגייס, אני הולך להיות בצנחנים,

בדיוק כמו אבא שלי. אני אמשיך את מה שהוא לא הפסיק לסיים.

אני אשלים לו את החסר.

ועם אתם שואלים גם, איפה היו החברים הבודדים שלי בכל הסיפור,

הם ידעו, אך לא אמרו מילה.

הם לא ידעו מה לעשות, ולא יודע עם זה כ"כ הפריע להם.

אני יודע, שכבר אין חברים בעולם הזה.

יש את הקרובים אלייך ביותר, אבל גם הם, כשמגיעים הנושאים הרציניים ביותר,

לא כולם יהיו איתך שם.

רק עוד בקשה קטנה,

אני מבקש שתגיבו,

מי שקרא את זה,

תגיבו, ותפרסמו את זה, בבקשה.

תודה רבה.