טוב, מגיל 11 בערך אני כותבת יומנים אישיים, אני לא מבינה את האנשים שאין להם את הצורך הזה לתיעוד עצמי, לא כל אחד רוצה לדעת מה קרה איתו בתקופות שונות של חייו? אני בעד לגמרי, ועכשיו, כשאני צריכה ללמוד למבחן בפסיכולוגיה, החלטתי בצעד אופייני להתחיל פרוייקט חיים חדש בצורת בלוג.. אני מבטיחה (לעצמי) שאחרי כתיבת הפוסט הזה אני אקח את עצמי בידיים ואתחיל ללמוד כמו שצריך..
אז אני מניחה שצריך לערוך היכרות עם מי שהולך לקרוא את זה, אז..
אני בת 24, סטודנטית שנה שלישית לפסיכולוגיה ותקשורת, גרה במרכז מאז שהשתחררתי מהצבא (במקור מחור נידח בצפון) עובדת בעבודת סטודנטים משעממת... חיים די עמוסים ומבולגנים...
האור בחיי, והסיבה שאני לא מתחרפנת לחלוטין הוא החבר שלי והחברים הקרובים שמחזיקים אותי במצבי משבר רבים למדי, אני לא הטיפוס השפוי ביותר בעולם, ז"א אני נראית מבחוץ כמישהי מאוד חמודה, מצחיקה, בריאה נפשית, כשבפנים, ואפילו לא צריך לחפור עמוק מדי בכדי לגלות את הטראומות הנפשיות.
עד לחבר הנוכחי לא האמנתי שיגיע מישהו שיאהב אותי באמת, על מה שאני, עם כל הפאקים שלי, מישהו שאני אוכל פשוט להיות אני לחלוטין איתו ושלא יבהל, עד אליו יצאתי עם מספיק בנים, שעם כולם הייתי "אני החמודה", זאת שצוחקת ולוקחת הכל בקלות, כאלו אין משברים נפשיים בעולם. ואז הוא בא, מישהו שגדל , בניגוד אליי, במשפחה תומכת ומתפקדת, וגרם לי להוציא אחרי חודשים רבים את האני האמיתי שלי, הדיכאוני והלא הגיוני לעיתים... והוצאתי, והוא לא נבהל, ואחרי כמעט 4 שנים איתו אני מבינה את הערך שלי, והוא לא מועט כמו שחשבתי כל החיים, וזה כיף מאוד, אבל גם מאוד מוזר, שבזכות בנאדם אחד שתומך התפיסה שלי על עצמי משתנה פתאום (טוב, לא פתאום, זה היה תהליך מאוד ארוך ומייגע אבל עצם הרעיון שבנאדם יכול לשנות עמדות שלך בקשר לעצמך שהתגבשו במשך המון המון שנים הוא מוזר לי מאוד).
האמת שבשבוע האחרון, בעקבות משבר שהיה לי עם החבר, גם גיליתי כמה מדהימות הן חברותיי, וכמה תמיכה אני מקבלת מהן, לפעמים אני שוכחת ולוקחת אנשים כמובן מאליו, וברגעי המשבר אני מגלה שהעולם שלי מלא יותר באנשים שאוהבים אותי באמת ממה שחשבתי, וזה עושה את החיים שהרבה יותר כיפיים. כנראה שעשיתי בחירות חכמות בקשר לאנשים שהכנסתי לחיי..
זהו, אין תרוצים יותר, פרויד ויונג ממתינים..
שיהיה שבוע מעולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
