התשחחררתי מהבית חולים לפניי שבועיים וחצי.
עשיתי את הטיפולים וכימו הקשה וכאביי טופת שרק מתדון יכול עלייהם. והיו לי פצעים בפה נוראיחם. ירדתי במשקל.
אבל באותו יום של ההשתלה אני קמה בבוקר ואני רואה רק את חברותיי , 3 מהן.
צרחתי ושאלתי "איפה ההורים? איפה אבא הוא הבטיח לי לבוא להשתלה" והתקשרתי לאבא אמא ענתה ואמרה שאבא דיי חלש.
בערב באו אמא והרופאים ובישרו לי שאבא שלי ניפטר מדום לב בשינה.
לא עיכלתי, צרחתי, חשבתי שעובדים עליי. לא עיכלתי ואני עדיין לא.
כל לילה מאז (עבר כבר חודש וחצי) ואני חולמת עליו שהוא מנשק אותי ומספר לי דברים מצחקים ויושן איתי.
הוא היה חבר נפש שליי לפני שהיה לי לאב.הוא היה איש קסום. עזר לאחרים בלי תמורה, תמיד תרם לנזקקים, דיבר בשקט, הגניב חיוכים, אפשר להגיד שהוא היה פסיכולוג הכי טוב שהיה לי.
הרבה אנשים באו לתמוך והרבה לא.הסתכלתי על מספר שיש לי חברים בפייסבוק שהוא 344, וצחקתי לי בשאת נפש שבתכלס אף אחד מפה לא חבר שלי. זרקו איזה "משתתף בצערך" זול ומכוער ואת זה עשו רק 6 אנשים אחרים התעלמו לא באו לבקר.
אבל זה בסדר איננני פוחדת להיות לבד, ואני לא לבד תמיד אבא איתי והמפשחה האוהבת שלי.
*בבקשה לא לכתוב תגובות רחמנות אני לא צריכה רחמים*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
