בזמן האחרון אני מרגישה כאילו אני מרחפת בתוך ענן- מנותקת מהמציאות שלי, מהסביבה שמקיפה אותי.
בעצם אני מרגישה שכולנו מרחפים בתוך ענן- כל אחד על גבי הענן שלו.
חברה שלי טסה עכשיו- היא הולכת לעבוד במכירות ב"מולים"- אני מתקשה לעכל שזה באמת באמת קורה, מקווה בשבילה שתהיה לה החוויה הכי חיובית שאפשר. אני באמת אתגעגע אליה.
חברות אחרות שלי מתחילות את הלימודים שלהן בקרוב.
גם אני עוד מעט מתחילה את שלי.
אני מרגישה איך כל ענן מרחף לו לכיוון אחר ומסתכלת בדממה איך אנשים שהיו (ועדיין) קרובים אלי מתרחקים וטסים להם בנתיב משלהם- כל ענן טס לעבר כוכב אחר ונושא בתוכו חלומות אחרים עם אנשים אחרים בדרך.
זו לא הפעם הראשונה בעצם שאנחנו הולכים בנתיבים שונים וצוברים חוויות שונות. אבל הפעם הדברים יותר מוחלטים.
אני יודעת שעוד מעט שגרה חדשה תסחוף אותי ושכמו תמיד אני אסתגל מהר, אבל תמיד עמידה מול משהו חדש ולא מוכר מלווה בפחדים, חששות ודאגות.
יש לי שק שלם שמלא בכאלה, אני שומרת אותו צמוד לשק הציפיות , התקוות והחלומות הורודים. תמיד מנסה לשמור על איזון :)
קשה לי להאמין שאני עושה עכשיו עוד צעד אל תוך "עולם המבוגרים" המפחיד והמאיים- וככל שעוברות השנים אני מרגישה יותר ויותר ילדה ויותר ויותר תמימה.
לא משנה כמה שאני מנסה להלחם בזה ומנסה להפוך לעוד מבוגרת בעולם ההרגשה הזאת ממשיכה ללוות אותי, לא יעזרו כל מסעות ה"shoping" שלי שנועדו להפוך את המלתחה שלי לבוגרת יותר (מה שרק גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה שלובשת לאמא שלה את הבגדים :)) וכל הנסיונות שלי להיות יותר מתוחכמת כי בסופו של יום אני עדיין מרגישה ילדה קטנה שמגלמת מבוגרת בצורה לא משכנעת בכלל.
לפעמים כל מה שמתחשק לי זה לחזור להיות ילדה, לרוץ לגן המשחקים, לבנות ארמונות בחול, להתנדנד בנדנדות ולקפץ בין שלוליות...
יש אנשים שאומרים לי שאני עוד צריכה להתבגר.
אבל מה עם אני לא באמת מסוגלת- או יותר נכון לא באמת רוצה?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
