חופשי זה לגמרי לבד!

וואו- עבר כבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שיצא לי לכתוב כאן- והרבה מים הספיקו לזרום בנהר.

כבר שבוע שאני מסתובבת עם הטייטל- "סטודנטית", שבוע שלם שאני חלק מהבית-חרושת הענקי הזה שמנסה להפוך אנשים כסילים ובורים (כמוני) לאנשים אינטלקטואלים ומשכילים- משימה לא פשוטה בכלל :)

אז איך זה להיות סטודנטית? האמת, שאני קצת מרגישה כאילו אני בתוך הסרט "זמנים מודרניים" של צ'ארלי צ'אפלין- רק שב"זמניים מודרניים" צ'ארלי מדמה את הפועל לחלק ממכונה גדולה ומשומנת- ואני בתור סטודנטית מרגישה אותו דבר עם כל כמויות הידע החדש שאני אמורה לקלוט, לזכור ולעבד..

אני מרגישה כאילו כל שיעור וקורס שיש לי קודחים לי חור חדש בראש- חור שדרכו המידע החדש אמור להיקלט במוח (אם יש לי בכלל כזה..). רק שנראה לי שמרוב קידוחים וחורים אני מכניסה לפעמים מידע לחורים הלא נכונים ובסופו של דבר כמה שאני לומדת יותר אני מרגישה שאני יודעת פחות ופחות...

הפחד הכי גדול שלי הוא שבסוף אני אשנא את התחום שאני לומדת- תחום שכל חיי חלמתי עליו והייתה לי אהבה אליו, תחום שהאמנתי שאני באמת באמת יכולה להיות טובה בו.

אני לא יודעת מה יותר גרוע מבחינתי- לשנוא את התחום הזה או לגלות שהוא ממש לא בשבילי... בכל מקרה אני מקווה שכל המחשבות האלו נובעות מהפסימיות שאופיינית לי ולא מתוך איזושהיא הסתמכות על המציאות.

נחיה ונראה.

חוץ מזה בנוגע לחברה מהפוסט הקודם (זאת שאמא שלה נפטרה)- הלכתי בסוף ללוויה- אבל היו כ"כ הרבה אנשים שלא יצא לי לגשת אליה. אז בסופו של דבר אחרי הרבה לבטים ויסוריים פנימיים הלכתי לנחם אותה ב"שבעה"- ועבר בשלום. אני שמחה שהלכתי- חברות טובות לא נראה לי שנחזור להיות- אבל יותר לא נתעלם אחת מקיומה של השנייה. בשבעה היה נראה שהכול איתה בסדר- אבל אני מכירה אותה די טוב  ונראה לי שהיא עוד לא באמת מעכלת את מה שקרה-  שהיא לא באמת קולטת. אני מקווה שהיא תהיה בסדר.

כל המוות הזה גרם לי פתאום להעריך את אמא שלי- את כל הדברים בה שהיו נראים לי תמיד מובנים מאליהם.. התחלתי להבין שאני צריכה להגיד תודה על כל יום שהיא נמצאת שם לצידי, דואגת לי,תומכת בי וכן.. לפעמים גם מעצבנת אותי. חבל שזכיתי להבין את זה רק עכשיו- רק אחרי המוות הפתאומי של האמא של אותה חברה..