שמעתי פתאום צעקות בגרמנית מסוף המסדרון. ביל קם מהר וניגש לשם. כניראה שהוא זיהה את הקול הצועק. שתי דקות אחר כך הוא חזר, כששילה לידו, ודמעות בעיניה. כניראה היא רבה עם השומר בכניסה, כי הוא לא נתן לה להיכנס. אבל הדמעות שהיו בעיניה היו שם מסיבה אחרת לחלוטין. היא רצה אלי, וחיבקה אותי כל כך חזק. אחר כך היא רצה לטום, חיבקה אותו והתחילה לבכות. אחרי שהיא נרגעה, היא אמרה לנו שהיא שמעה על מה שקרה, והיא כל כך דאגה לנו.
ישבנו שם, ארבעתנו, שותקים וסובלים מכאבים, כל אחד מסיבתו. אחרי כארבע דקות של ישיבה כך ושתיקה ששררה בינינו, אמא של הקאוליצים הגיעה. היא קפצה על טום, כאילו היא לא ראתה אותו כבר מש שנים, והכאיבה לו בטעות גם בדרך.
"אוו, אמא, תזהרי!" טום צעק עליה, והיא מיד התרחקה, כדי לא להכאיב לו יותר.
אחר כך היא פנתה לביל, וחיבקה אותו.
"אני בסדר, אמא." ביל אמר לה, משתדל להשלים עם העובדה שכל אמא בעולם דואגת מדי פעם.
ואז היא פנתה לשיילה, וחיבקה גם אותה חיבוק קטן, הייה לה יותר חשוב עכשיו לטפל בפצועים האהובים שלה.
אחרי שהיא עזבה את שיילה, היא באה ונעמדה מולי.
"ואת." היא אמרה לי. הסתכלתי עליה. כניראה שהיא לא הצליחה להתאפק, והיא באה וחיבקה אותי, מוחצת אותי בערך כמו שביל מחץ אותי קודם. מוזר שהיא ידעה בדיוק מה אני צריכה עכשיו. חיבוק אם. זה כל מה שהייתי צריכה באותו הרגע. ואת ביל לידי, כמובן...
החזרתי לה חיבוק, למרות שזו הייתה הפעם השנייה בלבד שפגשתי אותה, היא התנהגה אלי כמו אל בת שלה. היא נתנה לי הרגשה של בת משפחה.
גוסטאב וגאורג הגיעו אחרי בערך חצי שעה.
הייה שם בלגאן שלם, ואף אחד לא ידע בדיוק מה קורה.
"שיילה," פניתי אליה פתאום, "איך בכלל ידעת על מה שקרה?" שאלתי. הרי המצלמות עדיין לא צילמו כשהמיקרה קרה.
"אה, יש שמועות בחוץ שמסתובבות חופשי. ואני כבר רכשתי ניסיון לאיזו שמועה כדאי להאמין ולאיזו לא." היא הסבירה לי.
היא באמת בכתה על טום. היא באמת אוהבת אותם. עד כמה שהיא לא מראה את זה אף פעם, ועוד להתחשב בעובדה שהיא אחותם החורגת. לא, בעצם היא לא אחותם החורגת.... רגע, אני בת 15, היא קטנה ממני בשנה, ז"א שהיא בת 14. הם בני 17. אז יש שלוש שנים הפרש בניהם. אמא שלהם התחתנה מחדש כשהם היו בני 7, אז היא לא אחותם החורגת.... אוקיי, זה מסביר הרבה....
הסיעו אותנו בלימוזינה לבית של הלהקה. ידעתי שאיה ישר תדע על זה, והיא בטח רוצה לדבר איתי, אז התחברתי לאייסי.
היא הייתה מחוברת.
דיברנו מלא, היא כל כך דאג לי.
"את באמת חייבת להשיג פלאפון לזמן שתהיי בגרמניה, איך אני אדבר איתך?" היא כתבה לי פתאום.
"אין לי כסף לזה. כבר הפסקתי לקנות בגדים כבר." ניסיתי להסביר לה.
אחרי השיחה ירדתי למטה.
"נו, בואו נתחיל חזרה!" טום ניסה לשכנע את כולם.
"אתה לא יכול, תשלים עם העובדה הזו!" ביל ניסה לגרום לו להפסיק לבקש כל הזמן.
"מה אני נראה לך?! ברור שאני יכול!" טום ניסה להראות חזק.
הם ניגשו לחדר חזרות. באתי איתם, לא רציתי להיות לבד.
טוב נכנס לחדר מלא הגיטרות שלו, ובחר אחת. הוא ניסה להרים אותה, וישר התקפל מכאבים. באתי אליו, והרמתי בשבילו את הגיטרה. וואו, זה הייה ממש ממש כבד!
"איך אתה מרים את זה צמיד?! ועוד בעמידה בהופעות?!" לא הבנתי אותו.
הוא הסתכל על הזרועות שלו.
"אז מכאן באים כל השרירים!" הבנתי, אבל אמרתי את זה בעיברית, כדי לא להביך את עצמי. הוא הסתכל עלי במבט שואל, מנסה להבין מה אמרתי.
"טוב, אפשר להניח את זה כבר איפה שהוא? זה ממש כבד!" ביקשתי.
הוא יצא מחדר החלומות של איה (כן, הזה עם הגיטרות) והתיישב על הכיסא שלו. גאורג עזר לי לתת לטום את הגיטרה ולחבר אותה בשבילו למגבר.
הם התחילו לנגן. יכולתי ליראות על הפנים של טום עד כמה כואב לו, אבל הוא לא ויתר, והמשיך לנגן. הוא זייף כל הזמן. שיערתי כי הוא מתרכז כל כך בכאבים בבטן, עד שהוא לא שם לב למה שהוא מנגן.
לא יכולתי יותר ליראות ככה את טום, סובל. עצרתי את כולם, את החזרה באמצע, וטום הבין למה.
"טום, מספיק!" צעקתי עליו. "אני לא יכולה יותר ליראות אותך ככה! אתה לא יכול לנגן, אתה צריך להבין!"
הוא הסתכל עלי במבט של כעס ושינאה. הוא קם, זרק את הגיטרה (מזל שגאורג הייה לידו ותפס אותה בזמן כדי שלא תיפול על הריצפה ותישבר) והלך משם.
כולם הסתכלו עלי. לא ידעתי מה לעשות, אבל שמחתי שטום הפסיק סופסוף להכאיב לעצמו בכוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz