בלוג הסיפורים שלי

היי. סליחה אם היום הפרק קצת כועס, או מכעיס, או לא יודעת מה. הוא מושקע טיפה פחות מהאחרים, והכנסתי בו היום את המצב רוח שלי (שלא טוב במיוחד כרגע, אני ממש עצבנית...!!!!!) אז בבקשה היום תסלחו לי, ועד מחר הכל ישתפר. אני בטוחה!

"מחלקה ראשונה" קראו במקרופון של המטוס "נא לצאת מהמטוס."

קמתי. טום כבר הייה ער, ביל בטח דאג להעיר אותו. הוצאתי מתא המטען למזוודות הקטנות את תיק הגב שלי.

יצאנו מהמטוס, כשסאקי מאחורנו.

מוזר, שעד לפני חודשיים החלום הגדול שלי הייה להיות בגרמניה, והינה התגשם הוא.

עכשיו אני מגשימה את חלומי החדש: להימצא בישראל.

יצאנו מהמטוס וצעדנו בשרוול אל עבר ביקורת הדרכונים.

עדנו בתור וחיכינו שהפקידה תתפנה אלינו.

"כן?" היא שאלה כשהגענו אליה.

הגשתי לה את הדרכון שלי, וגם את של הבנים (ושל סאקי).

הפקידה עיינה בדרכונים, ולפתע נדהמה.

"קאוליץ." היא אמרה מופפתעת. "זה לא שם ששומעים כל יום." היא דיברה בעברית (הרי אנחנו כבר בשיראל) ולכן אף אחד חוץ ממני לא הבין אותה.

לאחר הרימה מבטה, וראתה את שני הבנים. עכשיו ניראתה מופתעת באמת.

"אז זה כן אתם." היא מלמלה לעצמה, המומה מעט.

"כן." אמרתי קצרת סבלנות. כל כך רציתי כבר להגיע הביתה.

"ואת..." היא התחילה להגיד, מעיינת בדרכון שלי. "מי אם לא נגה פלד?" היא חייכה.

"אכן." אמרתי. התחלתי כבר להתעצבן. מה כל כך מעניין אותה, ומה כל כך הרבה זמן לוקח לה להעביר את החותמת שלה על ארבעה דרכונים מסכנים???

היא קלטה את הכעס שבקולי ולכן מיהרה טיפה.

"כל הארץ מדברת עלייך." היא אמרה לי.

"כן, שמעתי." אמרתי רגועה מעט יותר. אין מה לעשות, אני חייבת ללמוד לשלוט בכעס הבלתי נשלט שלי....

"את עוד תהיי כוכבת גדולה. בכל העולם." היא המשיכה להגיד.

מה היא מתערבת לי בחיים?! לעזאזל איתה, שתתן כבר ללכת!!

ביל שם את ידו על כתפי כדי להרגיע אותי. כניראה שם לב לכעס שיש בי, ולהתפרצות הממשמשת ובאה...

"הינה." הפקידה הגישה לי חזרה את הדרכונים.

"Have a nice vacation" (חופשה נעימה.) היא אמרה לנו, ואנחנו פנינו ללכת. כמובן שביל דאג להגיד תודה. (גם בישראל הוא לא שוכח את נימוסיו. מה אני אגיד? בן אדם מיוחד!)

"עכשיו מזוודות." אמרתי. לא שמתי לב שאני מדברת בעברית, והשלושה הסתכלו עלי במבט שואל של WTF?!

"סליחה..." אמרתי, והפעם באנגלית. "עכשיו אנחנו צריכים לקחת את המזוודות." (כאילו שהם לא יודעים...)

פנינו אל עבר העמדה שבה אנחנו אמורים למצוא את המזוודות, וזו לא הייתה בעייה כלל. מצאנו אותן בקלות. ליד המסוע של המזוודות  פגשתי שוב את אלון - איש העסקים שפגשתי במטוס לפני ההמראה, שישב שורה לפנינו.

חייכתי אליו, והוא חייך חזרה. אחר פנה ללכת. צעדנו לאיטנו עם המזוודות המשתרכות אחרינו.

הגענו לאולם הגדול בו תושבי הארץ מקבלים את פני הבאין מחו"ל. עוד הספקתי ליראות את ביתו של אלון (שהייתה בערך בת גילי, אולי שנהפחות) קופצת עליו מאושרת, מחבקת אותו בזרועותיה הדקות.

"אההההה..." שנמעה צרחה קטנה, שלא הלהיבה במיוחד את הסובבים באולם.

ביתו של אלון לטשה בנו את עינייה הכחולות, המומה כאילו ראתה זה עתה את אמה הביולוגית לראשונה (אוואה, איזה דימויים!!).

היא הסתכלה אל אביה, וזה לחש לה משהו. מיד היא רצה לכיווננו, מחזיקה בידה מצלמה דיגיטאלית שהשיגה מאביה שניות קודם לכן, וקוראת בשמם של ביל וטום. אלה נעצרו מיד, מחפשים את מקור הקול הקורא להם.

"יש לנו מעריצים בישראל?" טום שאל אותי בלחישה.

"ברור!" השבתי בפליאה. מה פיתאום הוא לא יודע?

"איזה כבוד גדול להיות פה לידכם...." הנערה הסתכלה אליהם בעיניים נוצצות.

"סליחה?" ביל שאל. מרוב התרגשות הנערה שכחה שיש שפות נוספות בעולם, והיא דיברה בשפתה - עברית.

"Respect...." היא לחשה מוקסמת.

הבנים חייכו אליה.

"אפשר....?" היא שאלה והצביעה אל המצלמה שלה.

"כן." השניים ענו, ואני התנדבתי לצלם את שלושתם.

"לא," היא לחשה לי בעברית. "גם את....." היא הייתה כל כך מבוישת, עד שלא הצליחה להוציא מפיה משפט אחד שלם.

הבנתי מיד למהכוונתה, והגשתי את המצלמה לסאקי, שעמד שם בצד וחיכה לנו.

נסענו במונית. פנינו היו לחיפה. עמדתי לפגוש את משפחתי שוב!

איזו התרגשות! כל כך הרבה זמן!
הנהג בירבר לי בדרך כל מיניי שטויות שלא באמת עניינו אותי. השתדלתי להקשיב, אבל ראשי שקע בהירהורים שלא שמתי לב למה שקורה סביבי.

לישון לא הצלחתי, ולכן השענתי את ראשי על כתפו של ביל (שישב לידי) והבטתי דרך החלון החוצה.

תל אביב. בנייני עזריאלי עומדים איתנים במקומם, בדיוק כמו שעמדו שם לפני חודש, חודשיים, שנה, ואפילו יותר.

"זו העיר הכי גדולה ומרכזית בישראל." הסברתי לבנים.

הם הסתכלו סביבם, מתעניינים.

"קטן..." טום אמר.

"בשבילך קטן, בשבילנו הישראלים גדול מאוד.." אבל הוא לא הבין. לא משנה כמה שניסיתי להסביר, הערים הגדולות בארצותמיד יראו בעיניו גדולות ומעניינות, ותל אביב -  עיר מסכנה שאין בה כלום.

יצאנו מהעיר, והנהג שתק סופסוף.

חיפה! אנחנו בחיפה! עיר מולדתי! העיר בה גדלתי! הינה המרכז. איך אהבתי עד לפני חודש - חודשיים להסתובב פה בערבים, לבלות עם חברים ולהעביר את הזמן.

"היי, הבורקס עדין כאן." התלהבתי.

"כן." הנהג ענה לי. "עזבת אותנו לחודש בלבד, כלום לא הישתנה כמעט בארץ."

הגענו לרחוב של הבית שלי.

פתאום נזכרתי שוב בעיניין הורי. לא ידעתי כיצד הם יקבלו את ביל, את טום, ואת חיי החדשים.

הוצאנו את המזוודות שלנו מתא המטען של המונית בעזרתו של הנהג, וזה לקח את הכסף ונסע.

אימי פתחה לי. לשנייה עמדה המומה מולי, ולאחר מכן קפצה עלי בחיבוקים ובנשיקות, כמעט שבוכה. לפתע השתנו פניה והיא התחילה להתרגז: "למה עזבת ככה את הבית?! הייה לך פה רע!? למה הדאגת אותנו ככה??"

גם אבא שלי ניגש אלי, מחבק אותי ושואל לשלומי. הוא הרגיע את אמא, וזו חזרה לחבק אותי את חיבוקיה האוהבים והחמים.

"אמא, אבא" התחלתי להגיד להם באנגלית. "אני רוצה שתכירו את החבר שלי (My boyfriend), ואת הבן אדם..... אולי... החבר הכי טוב שלי (My best friend), ביל, וטום קאוליץ."

אההההההה!! איזה מתח!!! (או שלא......)

בקיצור: תגיבו!!!