בלוג הסיפורים שלי

אני יודעת שזה פרק קצר.

אין מה לעשות, היום לא הייה לי זמן. חוץ מזה שאתם כבר לא מגיבים, וכניראה שהבלוג על סף פרישה.

גם ככה כבר אין לי ממש מה להמשיך, למרות שיש לי עוד רעיונות בלי סוף....

תהנו.

"אמא, אבא" התחלתי להגיד להם באנגלית. "אני רוצה שתכירו את החבר שלי (My boyfriend), ואת הבן אדם..... אולי... החבר הכי טוב שלי (My best friend), ביל, וטום קאוליץ."

אימי הבחינה פתאום בשנים שעמדו משני עבריי. גם אבא שלי הסתכל עליהם.

לשניה ארבעתם עמדו שותקים מסתכלים אחד על השני (ראיתי שביל מנסה לחייך אליהם).

"שלום!" אבאשלי הפר את הדממה המעיקה (שיכולתי ממש לחתוך אותה בסכין!! עזבו, בדיחה אישית...)

"היי" התאומים ענו. כל אחד ניגש אל אחד מהוריי, לחץ את ידו, ושאל (מיתוך נימוס בעיקר) מה שלומם, ולאחר מכן פנו אל ההורה השני שלי.

הכנסתי את שניהם פנימה, וישר אמא (כדרכה) הציעה להם משהו לישתות ולאכול. אפילו בלי לחכות לתשובה היא ניגשה למטבח והביאה להם חטיפים ועוגיות ומיים קרים. (הם לא נגעו בבמבה, בעיקר כי הם לא ידעו מה זה..)

אחותי הייתה בדיוק בבסיס שלה (היא הייתה בצבא באותה התקופה) ואחי הקטן בבית הספר. אחותי הקטנה (יעל הפשושה הזו, אני אוכל אותה יום אחד!!) הייתה איפה אם לא בגן..?

הם דיברו. אני רוב הזמן שתקתי. רציתי ליראות את תגובתם של הוריי, ואיך מסתדרים איתם הבנים.

בהתחלה ההורים שלי שאלו יותר שאלות על הלהקה, על החיים, ההורים שלהם, ועוד כמה נושאים. (כמובן שהכל באנגלית..)

"עוד כמה זמן לדעתכם תמשיכו עם הלהקה?" אמא שלי שאלה.

"אני מסתכל היום על הרולינג סטונז (Rolling Stones)" טום התחיל לענות, "ואני ממש מקווה ורוצה לעמוד על הבמה גם בגילם."

"כן," ביל המשיך, "אם אני רק אוכל ואם רק תינתן לי ההזדמנות, אז מצידי כל החיים שלי."

חייכתי. אהבתי לשמוע אותם מדברים על הלקה.

"ועוד כמה זמן אתם מתכוונים להמשיך עם הקשר הזה?" אבא שלי שאל בלי בושה, והוא גם לא ממש כיוון את השאלה אל מישהו מסויים, אבל כולנו דענו למי הוא מתכוון. הוא שאל אותי ואת ביל עד מתי לדעתנו נהייה בקשר שכזה.

היסתכלתי על ביל, ובדיוק באותה הצורה הוא הסתכל עליי.

"אמ...." התחלתי להגיד, מנסה להרוויח זמן.

"אם אני אמשיך לאהוב אותה ככה גם בעוד עשר שנים ויותר," ביל התחיל להגיד, מסתכל יותר עלי מאשר על אבא שלי, "אז מצידי לכל החיים." הוא הרים את מבטו, ונתן לי את ההזדמנות לחייך לעצמי מאושר, ולהסמיק עד לשורשי שיערותי.

אבא שלי, לעומת זאת, הסתכל עליו בחשדנות, לא מחייך במיוחד.

"נגה," אמא שלי פנתה אלי, "את לא רוצה להראות להם את החדר שלך?"

הינהנתי, וסימנתי להם לבוא אחרי, מותירה את הורי לחשוב.