בלוג הסיפורים שלי

לפני ההמשך, אני רוצה להראות לכם משהו. זה יהייה עדכון ממש ארוך, כפיצי על אתמול, וגם על זה שלא בטחתי בכם (ברוב טיפשוטי) שאתם קוראים פה.....

אז רציתי להראות לכם קטע מהיומן האמיתי שלי. למרות שהקטע ישן, רק עכשיו קיבלתי את האומץ לפרסם לכם אותו.

אני פשוט מרגישה שאני רוצה להראות את זה למישהו, ואין לי לגמרי למי... להורים אני בחיים לא אתן להציץ ביומן שלי, לאחותי הגדולה, אם אני אתן לה קטע היא תרצה לקרוא את כולו, והיא במילא קוראת פה, ורוב החברות שלי פשוט לא יודעות לפרגן והן סתם ירדו עלי, ואלה שכן יודעות, קוראות פה, אז זה כבר לא משנה אם אני אספר את זה בע"פ או פה (חפירה T-T)

אז בקיצור, לאלה שכן יודעות להעריך אותי כמו שלאני: דולי, חן, משי, דיאנה, נעה, סופי, אריאל (הבן) וגם לאלה ששכחתי, הקטע הזה בשביל שתגידו לי דברי עידוד, כי כרגע אני צריכה את זה...:

7.11.2007

זהו זה, אני נאלצת לוותר, ולשים לזה סוף. אני לא מסוגלת יותר. במשך שנים על שנים, אני משקיעה מעצמי, עושה הכל כדי להצליח! אבל אני לא מתקדמת לשום מקום, לא מתקדמת לשום נקודה. כל כך הרבה מאמץ, מה לאעשיתי בשביל כולם?!

ואזלו כוחותיי. אני לא מסוגלת יותר! זה קשה מדי, אני מרגישה שאני קורסת, אין לי לאן להתקדם! נתקעתי בפינה. חשבתי על זה המון. אני יודעת שזו החלטה גורלית, ואני עדיין חושבת על זה בלי סוף, אבל הגיע הזמן להסיק מסקנות: אני גמרתי! את כל מה שהייה לי כבר ניצלתי, וככל שהזמן עובר ואני נשארת מאחור, אני רק מתדרדרת, והרמה שלי יורדת עוד ועוד. אני אחרי כולם, בפיגור רציני, ולי נמאס! זה פשוט יותר מדי שנים, שאני הגעתי תמיד, קבוע, אבל זהו. זה כבר יותר מדי קשה.

אין לי יותר כוחות להמשיך...

בגלל זה אני מרימה ידיים, אחרי שעות ארוכות של מחשבה ובכי, אני נאלצת לעזוב את המקום היחיד שבאמת הרגשתי שייכת אליו...

אז כמו שאומרים: עבר זמני.

ואני נאלצת לעזוב את כל החברים הטובים שלי.

אני מוותרת על החלומות שלי, אני לא יכולה יותר...

אני עוזבת. והפעם לתמיד.

אני פורשת מהלהקת ריקודים......

אז בבקשה, תגיבו לי על זה, והינה, כמו שהבטחתי, הסוף של הפרק הקודם וההמשך:

"אם אני אמשיך לאהוב אותה ככה גם בעוד עשר שנים ויותר," ביל התחיל להגיד, מסתכל יותר עלי מאשר על אבא שלי, "אז מצידי לכל החיים." הוא הרים את מבטו, ונתן לי את ההזדמנות לחייך לעצמי מאושר, ולהסמיק עד לשורשי שיערותי.

אבא שלי, לעומת זאת, הסתכל עליו בחשדנות, לא מחייך במיוחד.

"נגה," אמא שלי פנתה אלי, "את לא רוצה להראות להם את החדר שלך?"

הינהנתי, וסימנתי להם לבוא אחרי, מותירה את הורי לחשוב.

ישבנו אצלי בחדר, ודיברנו.

שאלתי את ביל ואת טום מה הם חושבים על ההורים שלי, והם אמרו שאמא שלי נורא נחמדה, והודו שאבא שלי קצת מפחיד.

"הוא מפחיד רק כשזה נוגע לעניינים חשובים שכאלה." הגנתי עליו.

"זה בסדר," טום הרגיע אותי וביל המשיך במקומו: "כל הורה דואג לילד שלו מאוד."

הינהנתי.

ישבנו כחצי שעה והמשכנו לדבר.

"ישראל מאוד מעניינת. יחסית לגרמניה היא משעממת נורא, אבל הייתי מאוד רוצה לטייל בה וליראות עוד נופים שיש לה." טום אמר.

"כן, זה לא שכל ישראל ניראית כמו תל אביב." הסברתי. "תל אביב היא העיר הכי גדולה ומפותחת בארץ. ירושליים זה כבר משהו אחר. אם תרצו אני אקח אתכם לטייל שם. היא נורא מעניינת ויפה, ויש לה אווירה של קודש."

"תיקחי אותנו?" ביל שאל.

"בכיף." עניתי.

הזמן עבר, ואנחנו ממשיכים לדון בנושא תל אביב, ירושליים, חיפה, אילת והבית שלי XD.

לפתע אבא קרא לי מהסלון.

ביקשתי מביל וטום סליחה, ויצאתי מהחדר כדי לברר מה אבא שלי רוצה לאמר לי.

"תיקראי גם לביל ולאח שלו." אבא ביקש ממני בעיברית, ולרגע לא הבנתי מה הוא אומר לי, כי הרי ציפיתי כבר שהוא ידבר איתי אנגלית... XP

קראתי להם, והם באו איתי.

התיישבנו בסלון שוב. ביל וטום על ספה אחת, אבא ואמא על ספה שניה, ואני על כורסה בצד, מקווה מאוד שאמאבא יסכימו לקבל את שני אלה (ובעיקר את ביל) כדי שאני לא יאלץ להרגיש חצויה בין שתי משפחות.

"דיברנו הרבה," אמא פתחה ואמרה, "והגענו להחלטה."

"אין לנו שום דבר לעשות בנושא," אבא המשיך, "כי להפריד אתכם אנחנו לא יכולים. רק רצינו להגיד לך נגה," הוא עצר פתאום מתקשה מעט להגיד את המילים הבאות (אין לי מושג למה..) "שבכל דרך שתבחרי אנחנו נעמוד מאחורייך." אמא שלי השלימה את המשפט של אבא.

חייכתי מאושרת אל שני הורי, ואחר כך אל ביל, וגם הוא הסתכל על ההורים שלי מחייך.

קמתי וחיבקתי אותם. לפתע הרגשתי עד כמה באמת התגעגעתי אליהם במהלך החודש האחרון. הרי הם תמיד היו לצידי בכל דרך שרק בחרתי.

"אתם הבחירה אחד של השני, ורק אתם יודעים מה הכי טוב בשבילכם." אבא שלי הוסיף לבסוף.

מאותו הרגע, האווירה התחממה, והייתה יותר אווירה בייתית בבית. אני הייתי בעננים. הייתי כל כך מאושרת, שכבר לא הכרתי את עצמי.

אחרי ארוחת צהריים קלה (פסטה, כי לא הייה מספיק זמן לבשל משהוא יותר רציני כי לא הודעתי על בואנו, למרות שזה ממש לא הפריע לתאומים, הרי זה מעדן בשבילם ^.^)

התקשרתי לחברה שלי. דולי.

(אני צהוב, היא אדום)

דולי?

מי זה? זאת נגה.

נגה?! וואו, כמה זמן לא שמעתי אותך, אני ממש מתגעגעת. איך בגרמניה?

הייה נחמד.

מה זאת אומרת הייה?

אני בישראל.

(ברגע זה נשמעה שתיקה מהעבר השני של הקו.)

דולי? זה לא יפה לעבוד עלי ככה, נגה. אני עוד אקבל התקף לב!

אבל אני לא עובדת עלייך... אני באמת פה בישרא, עם ביל וטום.

(שוב שתיקה)

את עדיין שם, דולי?

איפה את?

בבית שלי.

אז אני באה.

לא, אני אבוא אלייך אם את רוצה. אני באמת חייבת ליראות אותך, כל כך התגעגעתי!

טוב. את מביאה את זה.... נו, איך.... ביל?

חח... לא ניראה לי.... לא היום. אולי מחר אחרי שאני אספיק ליראות את כולן אני אעשה מפגש קטנטן לך ולו.

טוב, אז אני מחכה. מצדי תבואי כבר עכשיו.

אוקיי, ביי

ביי

בערך חצי שעה לאחר מכן יצאתי מהבית. הייתי צריכה להישאר עוד חצי שעה, כדי להסביר לביל לאן אני הולכת, ושהוא וטום יכולים להישאר בבית או לבוא איתי או לצאת להיסתובב, שלא כל כך המלצתי להם, כי הם עלולים ללכת לאיבוד.

הם בחרו ביחד להישאר בבית.

הראיתי להם את הטלוויזיה, נתתי להם אינטרנט, הבאתי להם טלפון (בתקווה שהם יבינו שלא לכל העולם יש כסף כמו להם שאפשר להישתמש בו בלי סוף לשיחות לחו"ל)

ויצאתי מהבית.

דולי גרה שני רחובות ממני, ככה שאת הדרך עברתי בריצה. לא יכולתי יותר להיתאפק.

הגעתי ודפקתי בדלת.

היא פתחה לי את הדלת, ופתאום קלטתי את עצמי נסחפת בים של חיבוקים וידיים ונשיקות וצרחות וברכות של "ברוכה השבה" מכל החברות הטובות שלי!
הן כולן חיבו לי אצל דולי עד שאגיע כדי להפתיע אותי. כל כך התגעגעתי אליהן, עד שכמעט שבכיתי!
הדבר הראשון שיובל (אחת החברות שלי) הביאה לי (כמובן אחרי כל החיבוקים) זה במבה.

"יאמייי!" התחלתי לבלוס את הבמבה בהנאה.

כולן היו שם! שיר, שני, מאיה, דולי (כמובן), יובל, ליאור, ורק אחת הייתה חסרה לי.....

"איפה חן?" שאלתי.

"איזו חן?" הן שאלו חזרה.

"חנץ שלי, איפה היא?" לא הבנתי.

"אה, חן! היא.... היא מתעקבת, יש לה כמה דברים לעשות עד שהיא תגיע." שיר הסבירה לי.

ישבנו ודיברנו, והן ביקשו שאני אספר להן על הכל, ופתאום....

צילצול בדלת...

המשך בקרוב ^.^ להגיב!

לא לשכוח להגיב גם על הקטע למעלה מהיומן שלי!

אני ממש אוהבת אתכם אנשים, אתם ממש חשובים לי, נתתי את הכתובת של הבלוג הזה לאנשים מסויימים ביותר, וכל השאר שמצאו אותו השתלבו בצורה יוצאת דופן!

אל תאכזבו!