הודעה: אחרי שאני אגמור את הסיפור הזה אני מתחילה אחד חדש שלא קשור לטוקיו הוטל, והוא גם יהייה יותר מעניין.
הבטחתי לקבב שאני לא אסיים את הסיפור עד שהיא חוזרת מתאילנד, ולכן תצתרכו לחיות עם זה עוד שבועיים.
בקשה: מישו יכול בבקשה בבקשה בבקשה להעביר לי פרו??
כשהגענו לגן של יעל, הורתי לכולן להישאר בחוץ עד שאני אביא אותה כדי שלא יהייה בלגאן ביפנים.
"יש שם מספיק ילדים קטנים שעושים בעיות, אני לא חושבת שהגננת רוצה עוד שמונה בנות שיפלו עליה עכשיו..." אמרתי, יורדת עליהן..... (אופס...?)
נכנסתי פנימה.
כשפתחו לי את הדלת, בהתחלה הגננות והסייעות לא זיהו אותי, והיתי צריכה להציג את עצמי כמו בתחילת השנה בתור אחותה של יעל.
יעל כמובן, שמעה את הדלת רק נפתחת והרימה את מבטה אלי. היא ראתה אותי והתחילה לחייך חיוך ענק ומתוק, חיות של תינוק כזה, והיא רצה אלי.
התקופפתי אליה, מושיטה את ידיי, והיא באה ישר אלי בחיבוק.
התגעגעתי אליה כל כך, דמעות כבר הופיעו בעיניי, ונישקתי אותה שוב ושוב ושוב, שלי לדעת שובע.
אחר כך היא זזה ממני, תופסת לי את היד והיא התחילה לרוץ איתי בכל רחבי הגן, מראה לי את החצר בהיתלהבות, ואת הארנבות, ואת הציורים שלה, ואני רק התפללתי שהיא אף פעם לא תפסיק.
לבסוף הייתי חייבת, ולקחתי אותה ונעלתי לה נעליים, את התיק הקטן שלה עם הציור של הנסיכה לקחתי גם, ויצאנו מהגן.
כל חברותיי התנפלו עליה, והיא מחייכת ונהנית מתשומת הלב הרבה שקיבלה.
התחלנון לצעוד לכיוון ביתי.
לא גרתי רחוק במיוחד, ויעל הלכה הכל ברגל.
כשהגעתי הביתה, טום פתח לי את הדלת. הרגשתי את מירי וחן רועדות משני צידיי מהתרגשות.
טום הבחין באחותי הקטנה המקפצצת לה, והתחיל להתלהב.
"כמה זמן לא ראיתי תינוק! איזו חמוודה!" ואז הוא התחיל לקרוא בשם שלה במבטא מצחיק ברמות, וכל מי שהייה שם נשפך על הריצפה, ורק טום לא הבין מה רוצים ממנו.
ביל, שלא רצה לפספס רגע שבו יש אפשרות לצחוק, התקרב אלינו, מנסה להבין על מה כל המהומה.
"זו אחותך?" הוא ראה אותה והתחיל לחייך.
"כן." אמרתי מנגבת את דמעות הצחוק מעיניי.
"איזו חמודה היא!" הוא אמר והתקופף כדי להגיד לה שלום.
"יעל." הוא קרא, ושוב כולנו על הריצפה.
"מה יש לגרמנים האלה שלא יודעים לבטא שם מסכן נכון?" יובל נקרעה לידי.
"זה לא רק גרמנים, תשאלי כל אחד שיש לו מבטא שהוא לא עיברי, ותישפכי על הריצפה בדיוק כמו עכשיו." מאיה ענתה לה.
אחרי שנרגענו, הצגתי בפני התאומים את חברותיי.
"זו שיר, מאיה, דולי, חן, יובל, ליאור, מירי ושני." הצגתי.
"הלו." הבנים אמרו ולחצו את ידן של כל החברות שלי.
"שלום" הבנות שיבו בעברית.
טום הסתכל עליהן במבט של WTF?! למה בעיברית?!
ואני רק אמרתי לו ש'שלום' זה כמו 'HI' באנגלית.
הושבתי את כולם בסלון והבאתי כיבוד.
"מה זה?" ביל העז לישאול לגבי הבמבה.
"זה במב.... הוא לא יודע מה זה במבה...." הסתכלתי אל הבנות, וכולנו היינו המומות.
"איך זה אתה בישראל ולא יודע מה זה במבה!?" שאלתי שותו.
המסכן לא הבין מה אני רוצה ממנו, והסתכל עלי חזרה במבט שואל ומבוייש, כמו ילד קטן שהושפל.
הבאתי עוד שקית גדולה מוגדלת של במבה, והגשתי לביל שיקח חופן, ולאחר מכן גם לטום. לאחר מכן לקחתי בעצמי והגשתי את השקית לחברות שלי שיתחלקו בניהן.
"עכשיו תיראו." אמרתי לביל ולטום והצבתי מולם במבה אחת מתוך כף ידי. "זה - טעים! עכשיו מכניסים לפה, לועסים..." המשכתי בפה מלא, "ובולעים."
החברות שלי התחילו לצחוק.
טום הייה הנועז, והוא העז לקחת במבה אחת ממה שהייה לו ביד, ולהכניס לפה.
"אם לא תלעס זה יהייה מגעיל." הזהרתי.
הוא התחיל ללעוס, והוא ניראה ממש מרוצה.
"טעים" הוא הודיע.
עכשיו ביל. זה הייה כל כך מצחיק, ללמד אנשים לאכול במבה!
אחרי שהם הכירו את המאכל הטעים הזה, התחלנו להריץ בדיחות, מחיי היומיום של כולנו, וגם מהחיים יוצאי הדופן של הבנים.
"חן, מירי" פניתי אליהן בעברית, "יש לכן משהו במשותף." הודעתי. "שתיכן מכירות ומעריכות את טוקיו הוטל."
הבנים שמעו את השם של להקתם, והרימו אלי את מבטם.
מירי וחן הסתכלו אחת על השנייה.
המשכנו לשבת עד שעה מאוחרת, אח שלי כבר הספיק לחזור מבית הספר, ויום למחרת אחותי הגדולה הייתה אמורה להגיע הביתה לסופשבוע מהצבא.
אני יודעת שזה פרק משעמם. תחיו עם זה עוד שבועיים וזהו. סיפור חדש מתחיל, מעניין בהרבה! מבטיחה!
הוא כבר רשום לי על דפים, ככה שאני יודעת בדיוק מה יהייה ואני לא אצתרך לאלתר.
קבבי - יפה שלי אנחנו מתגעגעים!!
התגובות שלך חסרות לנו...
משי - יפתי, אני א-ו-ה-ב-ת- -א-ו-ת-ך-!
נעה - מתגעגעת!!! לא דיברתי איתך יומיים ויותר, אני מתה פהה!!!
מחשב שלי - היום אתה חוזר מתיקון!!! היום יהייה לי אינטרנט נורמאלי ותמונות יפות על המחשב!
מחר כניראה תיקון עיצוב!
דיאנה - את יפה, אני אוהבת ומתגעגעת אלייך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz