בלוג הסיפורים שלי

"בא לכם תפוח?" שאלתי, ממשיכה להתלוצץ.

"אנחנו אלרגים לתפוחים." טום אמר.

"אני יודעת." השבתי, והמשכתי לבחוש במקרר העמוס.

"יש לי רעיון."הודעתי. "אני אכין לכם מאכל עם גבינות. בסדר?" שאלתי.

"איך שבא לך." ביל ענה.

אחרי הארוחה, הבנים ליקקו את האצבעות.

אח שלי הצטרף לחגיגה.

"אני גמורה מעיפות.." הודעתי.

"כן, גם אני..." טום הוסיף.

התפננו מהר מהמטבח, התארגנו וכל אחד פנה לדרכו.

בבוקר אחותי הגדולה העירה אותי: "נננננוווווווגגגגגגגגהההה!!!!!!!!!!!" היא קפצה עלי.

"מה... מה קורה פה....? מה..?" לא הבנתי מה לעזאזל שחר עושה בגרמניה. שכחתי שאני בישראל.

"התגעגעתי!! מה, את לא?" היא שאלה בפליאה.

"ברור שכן!" קפצתי עליה, נזכרת ביומיים האחרונים.

"נו, הבאת אותו?" היא שאלה.

"את מי?" לא הבנתי.

"נו, את הזה עם השיער...." היא רמזה.

"אויש, נו.... תסתמי." השתקתי אותה, מתחילה להתאושש. "מה השעה בכלל?"

"שבע וחצי." היא ענתה. "הייה לי קשה להתאפק, אבל התאפקתי עד עכשיו כדי לא להעיר אותך מוקדם מדי."

"תגידי, הצבא שיגע לך ת'שכל!? מה את תוקעת לי השקמה כל כך מוקדמת?!"

היא צחקה.

"טוב, אין לי את כל השבוע. אני צריכה לחזור בעוד יומיים לבסיס. את מוכנה כבר להראות לי אותו?" היא האיצה בי.

"אני לא אעיר אותו בשעה כל כך מוקדמת, אני לא משוגעת כל כך כמוך!" אמרתי, מתפלאת עליה על השעה המוקדמת שהיא ערה בה. היא תמיד אהבה לישון...

"טוב, אז לפחות בואי ספרי לי על מה שעבר עלייך בחודש וקצת האחרונים." היא ביקשה.

"טוב." הסכמתי.

שעה ישבנו יחד, וסיפרתי לה על מה שקרה לי. אחר כך היא סיפרה לי על מה שהתחדש בארץ בזמן שלא הייתי.

"את יודעת.." היא התחילה. "לא השתנה הרבה... מה כבר קורה בישראל שהוא מעניין....? אונס פה, רצח שם.... החליפו את ראש העיר שלנו בנתיים, שר הביטחון הורשע, אז יש חקירה בבית המשפט כבר איזה שלושה שבועות.... את יודעת..... לא משהו מעניין...."

"בטח... אני חייות להודות שהתגעגעתי לכל הסיפורים האלה.... אז איך בצבא?" שאלתי.

"הכל בסדר. גם שם דיי משעמם..." היא ענתה.

ישבנו כך עוד קצת.

"אה," נזכרתי להגיד לה פתאום. "גם האח שלו פה."

"איזה אח?" היא לא הבינה.

"נו, הזה עם הרסטות והגיטרה...." רמזתי.

"אה..." היא הבינה. "תזכירי לי בני כמה הם?"

"17 לפני שלושה ימים." עניתי.

"ואת בת 15 לפני יומיים." היא הזכירה לי.

"אכן." אישרתי.

הזמן המשיך לעבור. אכלנו ארוחת בוקר ונהננו מאוד.

"טוב, כבר 10, הגיע הזמן להעיר אותם." היא הציע.

"טוב, בסדר. חכי כאן." נכנעתי.

נכנסתי לחדר שלי, שבו הם בעצם ישנו, ונענעתי קלות את טום.

אחרי שהוא לא הגיב, חוץ מלהעיף כאפה לאוויר וכמעט לפגוע לי באף, עברתי וטילטלי את ביל.

"נו, קומו!" התעצבנתי.

ביל הייה כבר ער, אבל העמיד פני ישן, זה שיגע אותי.

הוא הסתובב ושכב על הגב. אחר כך חייך והצביע על פיו.

"אוף, דביל...." לחשתי בעיברית והתקופפתי לנשק אותו.

עכשיו הוא התעורר. הוא התישב וחייך אלי חיוך ערמומי קטן כזה.

"קדימה, תעיר את אח שלך ובוא לפגוש את אחותי הגדולה." אמרתי לו ויצאתי מהחדר. חזרתי לסלון.

"נגה, אם כבר את מדברת איתי על מחזרים..." היא התחילה להגיד ולהדאיג אותי. "הוא התקשר לכאן כמה פעמים אחרי שנסעת ודרש מאיתנו לתת לו את מספר הטלפון שלך בגרמניה." היא אמרה.

"מי זה הוא?" שאלתי.

"זה מי שאת חושבת......"