בלוג הסיפורים שלי

"מחר בבוקר טסים לאיטליה." ביל בא ולחש לי בערב, כשישבתי על המיטה שלי, מסתכל על החדר שנטשתי לכל כך הרבה זמן, ויינטש שוב ככה לעוד זמן ממושך נוסף.

"כן." לחשתי חזרה, מחייכת לעצמי.

"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר עוד?" הוא שאל.

"לא, זה בסדר. אני אחזור לפה בעוד כמה חודשים שוב לבקר, אני בטוחה שאתם כבר תדאגו לזה אם לא אני." צחקתי.

בבוקר שלמחרת התעוררתי בסביבות השעה 5. הלכנו לישון ערב לפני מוקדם מאוד, כדי שלא נהייה עיפים, אבל ההתרגשות הדירה שינה מעינינו. (חחח... איזה קטעים - 'הדירה שינה מעינינו'..... עאלק ספרות..)

השעון המעורר צילצל.

תשע וחצי שעות שכבתי במיטה על הגב, מנסה להירדם ולא מצליחה.

כיביתי את השעון בלחיצת כפתור וקמתי כדי להתארגן. הייתי מוכנה. את המזוודות הספקתי כבר להניח על יד הדלת, והלכתי לבדוק מה שלום ביל וטום. למרבה ה'פלא' הם לא התעוררו, והמשך הבוקר הייה כולו לחוץ נורא, כי הם בקושי הספיקו להתארגן בזמן. גם ההורים שלי קמו מוקדם באותו הבוקר כדי לעזור לנו ולהיפרד.

אחותי הגדולה לא יכלה להתעלם מהעובדה שאני שוב עוזבת לתקופה ארוכה, ולכן גם היא לא ישנה רוב הלילה, וקמה מוקדם כדי ללוות אותנו לשדה התעופה.

כשהגענו לשדה התעופה השעה כבר הייתה 9:30. הטיסה הייתה אמורה לצאת בעשר.

צלצלתי כמה טלפונים אחרונים לחברות שלי, כדי להיפרד. הן שמחו לשמוע אותי, והבטיחו לשמור על קשר.

התקרבתי אל אימי.

"ביי אמא. תודה על הכל. התגעגעתי נורא ואני אמשיך להתגעגע. אני אחזור לבקר בקרוב." הבטחתי.

"להתראות." היא אמרה, והוסיפה עוד כמה טיפים מוצלחים למהלך הטיסה וניהול חיי, שכניראה לא תזכה להיות נוכחת בו.

אחר כך ניגשתי לאבא. חיבקתי אותו ונשקתי על לחיו. גם הוא אמר מספר מילים, והפרידה הייתה דיי עצובה.

לבסוף ניגשתי לאחותי.

"תבואי שוב." היא ביקשה.

"מבטיחה. עוד מאה פעם לפחות." אמרתי, וגם התכוונתי לקיים.

"וכשיקרה משהו מיוחד," היא אמרה והסתכלה לכיוונו של ביל, "תודיעי לי."

"תסתמי, כי כלום לא עומד לקרות." אמרתי לה בעברית.

צחקתי, והיא הסתכלה עלי במבט של 'כן, בטח..'

אחרי הבדיקות שדילגו לנו על רובן כי כבר איחרנו והטיסה התעקבה רק בגללנו, עלינו למטוס כמעט בריצה.

כולם ישבו, והדיילות כייחו, למרות שניראו שהן אינן מרוצות באמת.

הטיסה עברה בסדר. שלוש וחצי השעות של הטיסה עברו דיי משעממות, ואת רובן העברתי בשינה לצד ביל וטום. מי שהסתכל מהצד לא הייה יכול לעצור את הגיחוך שעלה בו.

נחתנו לבסוף.

גוסטאב וגאורג חיכו לנו כבר בשדה התעופה, ואנחנו רק לקחנו את המזוודות שלנו ופנינו אל עבר המונית שהוזמנה מראש.

המונית לקחה אותנו אל בית המלון, והדבר הראשון שעשינו אחרי שנכנסנו לחדרים הייה להישפך על המיטות שהיו שם ולהירדם.

כמובן שבשדה התעופה חיכו לנו מעריצות, אבל מהר מאוד התפנו משם רובן, כי השומרים ביקשו שלא יפריעו ושיחזרו מאוחר יותר, כי הבנים עייפים (כמו בארץ, ס'עמק.....).

התעוררנו שוב בשעות הצהריים המאוחרות.

"בוקר טוב." ביל לחש לי בקול צרוד מעייפות.

"בוקר טוב." החזרתי לו.

"בוקר טוב אנשים!" טום נכנס לחדר מאושר מקפצץ ומפזז לו, ערני לחלוטין, כאילו ישן בלילה נורמאלי והתעורר לפני כשעה.

"מה אתה כל כך מאושר?" שאלתי.

"לא יודע, איטליה עושה לי טוב." הוא ענה.

חייכתי.

"ולך?" שאלתי את ביל.

"בסדר..." הוא אמר וחזר לתקוע את ראשו בכרית.

הייתי מעט יותר ערנית, וקמתי לשטוף פנים. ציחצחתי שיניים, וחזרתי לשבת עם טום על הספה בחדר המלון שלי ושל ביל.

"אז איך את מרגישה?" טום שאל.

"בסדר. מתגעגעת, אבל בסדר." השבתי.

"זה יעבור..." ביל זרק לאוויר מתוך הכרית שלו.

השפלתי את מבטי.

"מה שלום גוסטאב וגאורג?" ניסיתי לשנות נושא.

בדיוק באותה השנייה שניהם נכנסו לחדר מאושרים ומפזזים כמו טום.

"בוקר טוב!" הם קראו בחיוך ענק.

"מה יש לכולכם?" לא הבנתי מה כל כך משמח כבר באיטליה.

הם לא ענו, ורק התישבו על הספה לידי וליד טום מחייכים מאוזן לאוזן.

התייאשתי  מלברר מה יש להם.

"מה, לא מעניין אותך מה קורה?" טום לא הבין למה אני כל כך אדישה.

"אני שואלת, אתם לא עונים..." תירצתי.

"אז אנחנו אלה שאשמים..... תמיד אנחנו אשמים. אנחנו - ורק אנחנו!" גוסטאב צחק, לא מצליח למחוק את החיוך.

"נו, אז מה עושה אתכם כל כך מאושרים?" שאלתי.

"ביל, כדאי שגם אתה תשמע את זה." גאורג אמר לו, וביל ישר התרומם והתישב כדי לשמוע מה כל כך מרגש כבר.

"ראינו הבוקר באינטרנט תמונות" טום פתח ואמר.

"איזה תמונות....?" התחלתי לחשוש.

"תמונות של..... שלך, ושל...... ביל....." גאורג אמר ונשפך על הריצפה.

הסתכלתי על ביל, הוא ניראה לפתע ערני ביותר ומבוהל.

"אוי........" לחשתי. "מה.... מה הייה ב..... בתמונות האלה...?" גמגמתי קלות, מפחדת מהתשובה שאני עלולה לקבל.

"הרבה..." גוסטאב נהנה למתוח אותנו.

"נו....?" ביל לחץ עליו.

"הייה שם.... חח..... הייה שם" גאורג אמר מגחך בין מילה למילה "בפוטושופ, אבל זה כל כך מצחיק וניראה כל כך נכון!"

היום משי הייתה בחיפה! איזה כיף הייה!!! כמה נהניתי! את באה שוב, נכון? קיצר, כל היום הסתובבנו בגרנד קניון, ואתם יכולים לשאול את משי עד כמה הוא גדול. (טוב, אני מודה... הלכנו לאיבוד כמה פעמים....)

ואכלנו בארומה ושתינו אייסקפה שאנחנו מכורות אליו, והייה דיי נחמד... (אחר כך קיבלתי בחילה שוב - כרגיל..)

אבל לא נורא! קניתי כזה פאטש לתיק שיהייה לי בשנה הבאה, והיינו במלא חנויות וראינו מחירים מופרזים.... (XD)

ועכשיו סיפור מצחיק שקרה לי, ולא ניראה לי שאני אשכח את זה אי פעם...:

אמא של משי הייתה גם בקניון וישבה באיזה בית קפה לבלות שם את הזמן. אז כשהחלטנו שמיצינו את הקניון קראנו לה כדי לנסוע באוטובוס, ובמקרה עברנו לד הרשת "דיזאל", וראינו סריג נורא נורא יפה, שעלה 180 ש"ח. הייה בדיוק מבצע של שני סריגים כאלה ב-150 ש"ח.

אמא שלי משי שוט התעקשה לקנות לי אחד מתנה, ואני כולי ממש לא נעים ליי, כי אני לא בן אדם שלוקח כסף מאנשים, גם אם הוא צריך! (בד"כ, אני לוקחת כסף בהשאלה רק כשצריך וזה ממש מקרה חרום). והיא ממש הגיע עם הסריג כבר לקופות, ואני צורחת על משי שתעצור אותה, כי זו אמא שלה! וזו חוויה שלא עברתי בחיים קודם.... בקיצור, היא לא קנתה לי בסוף... פיו.... אבל לא נורא.... אהבתי נורא את השריג הזה, ואולי אני אלך לקנות לי כזה כשיהייה לי כסף.. הייתי קונה אחד, אבל הייה לי בארנק רק 50 ש"ח, ולא הייה לי מספיק...

טוב... זהו.. עוד משו - הייתי בנות הזו - Tower Records ונכנסתי לבדוק אם יש את הדיוידי החדש של טוקיו הוטל. בקיצור אין, אז המוכר אמר לי שאני יכולה להזמין. אז שאלתי כמה עולה.... טעות חיי.... זה רק הכאיב לי יותר... 250 ש"ח!!!!!!! בעוד שהדיוידי הראשון עולה רק 60..........

אמא......

טוב, אני חפרתי לכם פה מספיק....

נעה, תורך להגיע לחיפה! תני לי לדבר עם אמא שלך דחוווף!

אוהבת את כולכם! 3> נגה

נא להגיב.

תודה