טוב.
נכון שנטשתי את הבלוג שלי לשלושה ימים (הכל בגלל הבצפר >< הוא תמיד אשם!!) כי השביתה נגמרה, וזמן..... לכו תמצאו זמן כשמנחיתים עליכם טונות של שיעורי בית בכל מקצוע שרק למדתם באותו היום....
אז הינה אני חוזרת - ובגדול!!!
פרק ענק לפניכם:
"טוב בסדר...." הוא נכנע סופסוף.
הוא לקח את הלפטופ של ביל ונכנס לי לאתר.
התבוננתי בתמונות שנפרשו לפני בפה פעור.
"מה קרה?" ביל שאל והתישב לידי מביט בתמונות.
"מה?!" הוא לא האמין.
"אני יודעת.... אילו תמונות שערורתיות!!" התרגזתי.
"הינה, תיראי פה," הוא אמר והצביע על אחת התמונות, "תיראי איזה".............
"זוועה..." השלמתי את דבריו.
"כן!" הוא התרגז.
המשכתי להביט בתמונת. למה שאנשים יפרסמו באינטרנט תמונות שכאלה? ברור שהמטרה היא לצחוק עלינו, אבל בכל זאת, מה זה נותן להם?! מה כבר עושה להם טוב בליראות ולפרסם אנשים בפוזות הם הכי ל רוצים שיראו אותם?!
ביל ראה תמונה שלי מפהקת כמו איזה היפופוטם מסריח, והתחיל לצחוק.
"תהייה בשקט." פקדתי עליו. "למה התמונה שלך כשאתה מתעטש לא טובה בהרבה."
הוא השתתק. כן, צדקתי.
כל מי שפתח את דף האינטרנט הזה ישר הייה רואה את התמונמות המביכות האלה, שגרמו לי לרצות להיקבר בריצפה. איזה חוסר נעימות....
המשכנו לגלגל את הדף למטה, מביטים בתמונות.
נעצרנו על תמונה אחת ממש לא נחמדה, שביל מתקופף כדי להרים משהו, ורואים אותי מאחורה...... [החכמים בניכם יבינו. אני לא רוצה לפרט יותר]
"אוף....." לחשתי. הבטתי על שלושת הבנים שישבו בצד וניסו חנוק את הצחוק שלהם למראה התמונות האלה שוב.
"אני רעב." טום הודיע.
"רוצה לאכול משהו?" שאלתי.
"כן, למה לא?" הוא נענה בחיוב.
"יופי, במטבח יש אוכל, אתה יכול לקחת לך." יבשתי.
הוא קם באי רצון והכין לכולנו חביתות.
הימים באיטליה עברו נחמד, חוץ מהעובדה שכל פעם כשיצאנו לרחוב אנשים הסתכלו עלינו, ולא כמו בדרך כלל, אלא כמנסים להתחמק בשביל לא לפרוץ בצחוק מעליב מול הפרצוף שלנו.
ההופעה שלהם הייתה נהדרת, ובמהלך הימים גם ביל ליווה אותי למעצב בגדים ידוע, וביקש ממנו עזרה בנוגע לעתיד שלי בתור מעצבת בגדים.
המעצה הגדול הסתכל על הרישומים שלי (שניראו הרבה יותר טוב מאיך שהם ניראים היום....) ואמר שהוא יחשוב על זה.
אחר כך הוא שאל אותי שאלות, לקח פרטים ואמר שהוא יודיע לי בהמשך החודש מה דעתו.
חזרנו לגרמניה כעבור עשרה ימים.
"בית!" צעקתי באושר אל תוך החדרים המרוקנים מאדם בדירה שבגרמניה.
הארבעה מסביבי צחקקו.
שבוע אחר כך -
"אני יורד למשרדים, אמרו לי שיש היום דואר לקחת." טום הודיע וירד קומה אחת למטה.
אני המשכתי לנגן על הפסנתר, גוסטאב המשיך לצפות בטלוויזיה ולבלוס את הלחמניה שלו, גאורג כיוון את הגיטרה שלו, וביל סתם ישב ועיין באיזה מגזין...
שתי דקות עברו כבר.
טום נכנס הביתה.
"נגה!" הוא קרא.
ניגשתי אליו.
"את יודעת ממי קיבלת מכתב?" הוא ניסה למתוח אותי.
"אמא?!" שאלתי בתקווה.
"לא...." הוא ענה.
"סבתא?" המשכתי לנסות.
"עוד ניסיון אחד...." הוא הציק..
"אמ..." חשבתי.
"טוב, קחי." נמאס לו, והוא מסר את המכתב לידי.
הסתכלתי על שם המוען (מי ששלח את המכתב, י'אנשים שלא מקשיבים בשיעורי ספרות!) בעיניים גדולות.
המשכתי לשתוק ולהתבונן.
צמרמורת עברה בגופי.
"נו, מי זה?" ביל, ששמע את ה'שיחה' שלי עם טום, התעניין.
המשכתי לשתוק.
לביל כניראה נמאס לחכות, והוא קם כדי לבדוק על מה אני מתעקבת כל כך הרבה. זה משך את תשומת ליבם של האחרים.
הוא הסתכל על שם המוען (עכשיו אתם יודעים מה זה כבר, נכון?) וחייך.
"נו, תפתחי!" הוא האיץ בי.
קרעתי את המכתב שנשא את שמו של המעצב הגדול בעדינות, משתדלת לא לפגוע בתכולתו.
המתח שרר באוויר וחנק את כולנו.
מכתב זה הייה אמור לבשר לי האם המעצב אהב את הציורים והחליט לעזור לי ולתת לי חסות, או אם לא.
שלפתי את המכתב מתוך המעטפה באיטיות, מנסה לחשוב כיצד להגיב אם המעצב סירב לבקשתי.
פתחתי אותו, והתחלתי לקרוא.
הכל הייה כתוב שם באנגלית. קראתי, עד שהגעתי לקטע המכריע............
עברו כבר שלושה שבועות מאז, ואני המשכתי להתפתח ולעצב בגדים עוד ועוד, שכן זו הייתה פרנסתי ועבודתי, והתבקשתי להשקיע. אז השקעתי.
מידי פעם הישיבה הממושכת והשרטוט על הדף כמעט שהוציאו אותי מדעתי, וגרמו לי להיות עצבנית מאוד על כולם. השתנתי מאוד מאז שקיבלתי את העבודה.
לחנות הקטנה שנפתחה באיטליה ושהכילה את הבגדים ששרטתי במו ידי, קראתי NOGA KZ. (אם קוראים את זה בגרמנית אז אומרים ככה: נוגה קה צט עם פתח מתחת ל-ק', וסגול מתחת ל-צ'. תסתדרו. אם לא הבנתם - בעייה שלכם)
ישבתי במשך שעות בחדרי ושרטטתי ושרטטתי בלי סוף, מוציאה מראשי עוד ועוד רעיונות, וסוחטת את המוח שלי בניסיון להביא משהו יחודי.
באחד הימים כשיצאתי מהחדר וכולם ישבו בחזרה, הייתי כל כך עצבנית שהייתי צריכה להחזיק כדור ספוג קטן ולמעוך אותו בידי כדי לא להוציא את הכעס על מישהו או על משהו אחרים.
הם יצאו מחזרה.
"אז איך הולך?" גאורג שאל אותי.
לא השבתי. העצבנות והתסכול על השעות הרבות שאני נדרשת להשקיע אכלו אותי והשטלתו עלי מכל כיוון.
"נגה?" הוא שאל שוב.
"תיהייה כבר בשקט!" התחלתי לצעוק בלי סיבה ויצאת מהבית כדי לשאוף מעט אוויר.
אף אחד לא בא אחרי, ואני לא בטוחה למה, אבל זה הרגיז אותי.
עשר דקות עברו, וטום יצא החוצה כדי ליראות אותי.
"את רוצה לצאת להסתובב קצת?" הוא הציע לי אפילו בלי לשאול איך אני מרגישה. כניראה שהמראה החיצוני שלי שידר כבר הכל.
"טוב. אם זה יעזור לי להרגע." אמרתי.
"אני מצטערת שצעקתי ככה..." אמרתי לו אחרי כמה דקות של הליכה.
"זה בסדר." הוא הרגיע.
כמה שהערכתי את טום בחצי השעה ההיא שהסתובבנו לנו באיזור.
"אני קח אותך לפארק הנטוש פה בקצה הרחוב. תמיד שקט שם ואני אוהבת לבלות שם כשאני עבבני." הוא אמר לי, ואני הסכמתי.
התישבנו על אחד מהספסלים הישנים שעמדו שם.
"נגה, ספרי לי מה מפריע לך כל כך." הוא ביקש.
"מתסכל אותי כל כך, ש.. שלפני שבכלל הייתי צריכה את הכסף הזה, הכל הייה קשה מאוד, כי כל קנייה הכי קטנה שלי שקלתי וחשבתי איך אני אחזיר את הכסף הזה בהמשך. אחר כך עלה הרעיון של עיצוב בגדים, ועכשיו יש לי את מה שתמיד רציתי. אבל מעולם לא חשבתי שזה יהייה קשה כל כך! וחוץ מזה, מה בכלל אני צריכה כל כך הרבה כסף כמו שאני מקבלת? אני יכולה להסתפק במעט שמקבלים גם מלצרים." הסברתי.
"אבל אם יש לך הזדמנות לעשות את מה שאת אוהבת לעשות - נצלי את זה." הוא יעץ.
"כן, אתה צודק. אבל בכל זאת - כמה שעות אני מתייבשת בחדר הזה! המעצב הזה ביקש ממני להגיש לו תוך חודשיים כבר קולקצית קיץ חדשה כדי שיתחילו לתפור את זה, ואני יושבת כמו מטורפת שם ומשרטטת עוד ועוד ועוד, וכלום לא יוצא!" המשכתי להתרגז.
"זה רק בגלל הלחץ של ההתחלה." הוא ניסה להרגיע אותי. "תוך חודש זה יעבור ותתרגלי, וגם תמצאי לך עוד זמן לשבת איתנו." הוא עודד.
חשבתי על זה מעט.
"תודה." אמרתי לו.
"אני שמח לעזור." הוא חייך אלי חיוך כזה יפה, שהזכיר לי את ביל. ביל כבר לא אותו הדבר כמו שהוא הייה פעם. הוא פחות שמח ופתוח לידי. זה מדכא גם. אבל לא העזתי להגיד את זה לטום.
ישבנו מאוד קרובים אחד לשני.
"אז מה איתך?" שאלתי אותו. "מה קורה? מה פספסתי בזמן האחרון?"
הוא הסתכל עלי כדי לענות לי, מה שדרש ממנו לסובב את ראשו, כיוון שהוא הביט אל שמי הערב הכחולים ורודים.
ראיתי אותו פותח את פיו כדי לענות, ובלי לחשוב פעמיים נישקתי אותו. הוא לא התנגד.
או מי גוד! איזה פרק ארוך!!!
אני כבר מתה לפרסם לכם את ההמשך!!!
טוב, אני אפרסם את ההמשך רק אם תבטיחו להגיב לי אם אתם קוראים את הפרק הזה!
בקיצור - תגיבו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz