אוקיי, אז כמו שאתם רואים אני מנצלת את הפרו!!!
אז הינה עצוב חדש ומעלף עבורכם!
תהנו!!
וגם שיניתי ברשימות קצת פה וקצת שם, אתם מוזמנים להציץ..
ועוד משהו אחרון: יש את הדבר הזה [חלקכם קוראים לזה צ'ט וחלק חלון מסרים] אז אתם מוזמנים לצ'וטט / לכתוב מסרים XD
מהפרק שעבר:
התחלתי לפנות לכיוון השביל המוביל לביתי. מה יקרה בהמשך? איך ההורים שלי יגיבו על מה שקרה? לספר להם על הנשיקה או לשמור זאת לעצמי? לפתע עלתה בי המחשבה שהשמועות עוד יפרחו להן, וכמה שנכחיש, העולם יוודע מהר מאוד לאמת. מה עם אחותי הגדולה? יהיו לה עצות בשבילי כמו תמיד? היא בטח בצבא עכשיו.....
הרגשתי חסרת אונים והדמעות שוב הציפו את עיניי.
מהפרק היום:
הנחתי את המזוודות שלי על פתח הדלת. ניגבתי את עיני פעם אחרונה ודפקתי במקוש. [הדבר הזה שדופקים איתו על הדלת]
אחי הקטן יואב בא לפתוח לי.
הוא ראה אותי וחיבק אותי.
"נגה!" הוא קרא בשמחה.
השתדלתי לא לפרוץ שוב בבכי. חיבקתי אותו חזרה, מאמצת אותו ללבי, משתדלת לא לבזבז אף שניה שיש לי להיות איתו.\, להשלים על מה שלא הייתי בזמן האחרון.
אמא ואבא כמובן שמעו את קריאתו המאושרת שכללה את שמי.
אמא רצה אל הדלת, ובאה לחבק אותי. גם אבא הגיע.
לא יכולתי להתאפק יותר. הדמעות פשוט החלו לזלוג מעיניי ללא שליטה. בכיתי, ללא יכולת לעצור. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי...
ימים שלמים לאחר שהגעתי הביתה וסיפרתי להורי את הסיפרו המשכתי לבכות. גם בלילות, ללא שליטה - המשכתי לבכות.
האובדן של בן אדם יקר לי כל כך הכאיבה לי בצורה שלא יכולתי לסבול יותר, ולא פעם חשבתי על האפשרות של לעבור הלאה, לעולם שאחר כך - לעולם נטול הכאבים .
לבית הספר לא הלכתי. מצבי הנפשי לא איפשר זאת. חברותיי הטובות ביותר באו לביתי בתורנות - כל יום אחת אחרת, ומדי פעם גם שתיים יחד.
הרגשתי שהן לא באמת רוצות לבוא. בטח בגלל שהן מרגישות מחויבות, כי הן החברות היחידות שלי בישראל, אולי רק בגלל זה.
בגלל ההרגשה הזו שקיבלתי מהן, שהן כאילו ממלאות מחויבות אישית לא ממש הייתי מעוניינת בבואן. לא פעם גם ביקשתי מהורי להגיד להן שאני ישנה, כדי שלא אצתרך לפגוש במבטן.
שבע חברות. כל יום אחת אחרת.
החלטתי, לאחר תקופה לא ארוכה יותר מדי, שהמצב הזה לא יכול להימשך. החלטתי לחזור לבית הספר.
קניתי מחברות, מילאתי את הקלמר, ארזתי את הדברים, ויום אחד פשוט הודעתי להורים שאני הולכת לבית הספר.
הם לא התנגדו. הם רק שאלו אם אני עושה לדעתי את הדבר הנכון.
יום למחרת התעוררתי בשעה מוקדמת מהרגיל. התחלתי לחשוב אילו תגובות אקבל מחברי לכתה, מה יגידו המורות. הרי כל הארץ מכירה אותי. כולם יודעים מי אני.
סליחה על הקטיעה האכזרית באמצע הפרק, אתם מוזמנים להתעדכן למה בחלון מסרים. אני לא אכתוב פוסט שלם רק בשביל להודיע למה.
תהנו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
33> Noga Kz