בלוג הסיפורים שלי

שמעתי פתאום צעקות בגרמנית מסוף המסדרון. ביל קם מהר וניגש לשם. כניראה שהוא זיהה את הקול הצועק. שתי דקות אחר כך הוא חזר, כששילה לידו, ודמעות בעיניה. כניראה היא רבה עם השומר בכניסה, כי הוא לא נתן לה להיכנס. אבל הדמעות שהיו בעיניה היו שם מסיבה אחרת לחלוטין. היא רצה אלי, וחיבקה אותי כל כך חזק. אחר כך היא רצה לטום, חיבקה אותו והתחילה לבכות. אחרי שהיא נרגעה, היא אמרה לנו שהיא שמעה על מה שקרה, והיא כל כך דאגה לנו.

ישבנו שם, ארבעתנו, שותקים וסובלים מכאבים, כל אחד מסיבתו. אחרי כארבע דקות של ישיבה כך ושתיקה ששררה בינינו, אמא של הקאוליצים הגיעה. היא קפצה על טום, כאילו היא לא ראתה אותו כבר מש שנים, והכאיבה לו בטעות גם בדרך.

"אוו, אמא, תזהרי!" טום צעק עליה, והיא מיד התרחקה, כדי לא להכאיב לו יותר.

אחר כך היא פנתה לביל, וחיבקה אותו.

"אני בסדר, אמא." ביל אמר לה, משתדל להשלים עם העובדה שכל אמא בעולם דואגת מדי פעם.

ואז היא פנתה לשיילה, וחיבקה גם אותה חיבוק קטן, הייה לה יותר חשוב עכשיו לטפל בפצועים האהובים שלה.

אחרי שהיא עזבה את שיילה, היא באה ונעמדה מולי.

"ואת." היא אמרה לי. הסתכלתי עליה. כניראה שהיא לא הצליחה להתאפק, והיא באה וחיבקה אותי, מוחצת אותי בערך כמו שביל מחץ אותי קודם. מוזר שהיא ידעה בדיוק מה אני צריכה עכשיו. חיבוק אם. זה כל מה שהייתי צריכה באותו הרגע. ואת ביל לידי, כמובן...

החזרתי לה חיבוק, למרות שזו הייתה הפעם השנייה בלבד שפגשתי אותה, היא התנהגה אלי כמו אל בת שלה. היא נתנה לי הרגשה של בת משפחה.

גוסטאב וגאורג הגיעו אחרי בערך חצי שעה.

הייה שם בלגאן שלם, ואף אחד לא ידע בדיוק מה קורה.

"שיילה," פניתי אליה פתאום, "איך בכלל ידעת על מה שקרה?" שאלתי. הרי המצלמות עדיין לא צילמו כשהמיקרה קרה.

"אה, יש שמועות בחוץ שמסתובבות חופשי. ואני כבר רכשתי ניסיון לאיזו שמועה כדאי להאמין ולאיזו לא." היא הסבירה לי.

היא באמת בכתה על טום. היא באמת אוהבת אותם. עד כמה שהיא לא מראה את זה אף פעם, ועוד להתחשב בעובדה שהיא אחותם החורגת. לא, בעצם היא לא אחותם החורגת.... רגע, אני בת 15, היא קטנה ממני בשנה, ז"א שהיא בת 14. הם בני 17. אז יש שלוש שנים הפרש בניהם. אמא שלהם התחתנה מחדש כשהם היו בני 7, אז היא לא אחותם החורגת.... אוקיי, זה מסביר הרבה....

הסיעו אותנו בלימוזינה לבית של הלהקה. ידעתי שאיה ישר תדע על זה, והיא בטח רוצה לדבר איתי, אז התחברתי לאייסי.

היא הייתה מחוברת.

דיברנו מלא, היא כל כך דאג לי.

"את באמת חייבת להשיג פלאפון לזמן שתהיי בגרמניה, איך אני אדבר איתך?" היא כתבה לי פתאום.

"אין לי כסף לזה. כבר הפסקתי לקנות בגדים כבר." ניסיתי להסביר לה.

אחרי השיחה ירדתי למטה.

"נו, בואו נתחיל חזרה!" טום ניסה לשכנע את כולם.

"אתה לא יכול, תשלים עם העובדה הזו!" ביל ניסה לגרום לו להפסיק לבקש כל הזמן.

"מה אני נראה לך?! ברור שאני יכול!" טום ניסה להראות חזק.

הם ניגשו לחדר חזרות. באתי איתם, לא רציתי להיות לבד.

טוב נכנס לחדר מלא הגיטרות שלו, ובחר אחת. הוא ניסה להרים אותה, וישר התקפל מכאבים. באתי אליו, והרמתי בשבילו את הגיטרה. וואו, זה הייה ממש ממש כבד!

"איך אתה מרים את זה צמיד?! ועוד בעמידה בהופעות?!" לא הבנתי אותו.

הוא הסתכל על הזרועות שלו.

"אז מכאן באים כל השרירים!" הבנתי, אבל אמרתי את זה בעיברית, כדי לא להביך את עצמי. הוא הסתכל עלי במבט שואל, מנסה להבין מה אמרתי.

"טוב, אפשר להניח את זה כבר איפה שהוא? זה ממש כבד!" ביקשתי.

הוא יצא מחדר החלומות של איה (כן, הזה עם הגיטרות) והתיישב על הכיסא שלו. גאורג עזר לי לתת לטום את הגיטרה ולחבר אותה בשבילו למגבר.

הם התחילו לנגן. יכולתי ליראות על הפנים של טום עד כמה כואב לו, אבל הוא לא ויתר, והמשיך לנגן. הוא זייף כל הזמן. שיערתי כי הוא מתרכז כל כך בכאבים בבטן, עד שהוא לא שם לב למה שהוא מנגן.

לא יכולתי יותר ליראות ככה את טום, סובל. עצרתי את כולם, את החזרה באמצע, וטום הבין למה.

"טום, מספיק!" צעקתי עליו. "אני לא יכולה יותר ליראות אותך ככה! אתה לא יכול לנגן, אתה צריך להבין!"

הוא הסתכל עלי במבט של כעס ושינאה. הוא קם, זרק את הגיטרה (מזל שגאורג הייה לידו ותפס אותה בזמן כדי שלא תיפול על הריצפה ותישבר) והלך משם.

כולם הסתכלו עלי. לא ידעתי מה לעשות, אבל שמחתי שטום הפסיק סופסוף להכאיב לעצמו בכוח.

הגענו לאולפן האירוח רבע שעה לפני שהיינו אמורים לעלות לשידור, וזה הייה רק מזל, כי במקרה הכבישים הבוקר היו ריקים. (לאן נעלמו כולם?!)

התישבנו שלושתנו (טום, ביל ואני) על ספה אחת - אני יושבת על הספה, ביל על המשענת ליד כמו בראיון הקודם, וטום אותו הדבר מהצד השני שלי.

המראיין אפילו עוד לא ניכנס, והצלמים כיוונו את המצלמות.

לפתע ממולי קפץ מהקהל אנטי מעריץ כניראה, שהתחיל לשעוט לעברי. נבהלתי נורא, ולא הבנתי מה קורה.

הוא רץ לכיווני, שני התאומים משני הצדדים שלי נבהלו גם הם ולא הבינו מה קורה.

האנטי מעריץ קפץ עלי, אוחז בצווארי בשתי ידיו. התחלתי להיחנק.

ביל נבהל, אבל התעשט מהר, הוא תפס את ידיו של האנטי מעריץ, וניסה להרפות אותן מגרוני. גם טום ניסה לעזור.

עוד לפני שהמאבטחים הספיקו להגיע, האנטי מעריץ בעט לטום בבטן, וטום נפל לאחור. המאבטחים הצליחו להוריד ממני את המטורף, וביל משך אותי מהספה ולקח אותי, עוד לפני שהספקתי להתאושש אל מאחורי הקלעים. שניה לפני שהקיר כבר הסתיר אותי, הספקתי ליראות את טום, יושב שם על הריצפה, מתייסר מכאבים בבטן.

ביל הושיב אותי על כיסא שהייה שם, מוסתרת מעיניי המעריצים והאורחים שהגיעו ליצפות בתוכנית האירוח, ורץ לעזור לטום.

אחרי כחצי  דקה, ביל חזר, גורר אחריו את טום, שהחזיק את הבטן שלו, כאילו עומד להקיא.

אני הייתי עדיין בהלם, לא הבנתי מה קרה עכשיו. התקשיתי לינשום. כל מה שרציתי לעשות באותו הרגע, הייה לחבק את ביל שלי ולעצום עיניים. לשכוח מהכל.

ביל התיישב על כיסא לידי, ביני לבין טום, מנסה לעזור לנו כמה שיותר. רופא של עזרה ראשונה הגיע אלינו במהירות, והתחיל לבדוק את טום קודם. בנתיים הספקתי להיתאושש טיפה, אבל עדיין הרגשתי קשיים בנשימה, ועדיין הייתי מפוחדת.

כשהרופא בדק את טום, ביל התפנה אלי. נעמדתי וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה חיבוק מוחץ. הוא דאג לי.

עצמתי את עיניי. הוא אימץ אותי אליו, מחבק אותי חזק יותר.

אהבה אדירה הרגשתי כלפיו באותו הרגע. יותר מתמיד. כל כ רציתי להישאר ככה לעד, צמודה אליו, מוגנת בין זרועותיו, עוצמת את עיניי ורק חושבת עד כמה אנ מאושרת שהוא שלי, ואני שלו.

"כל כך נבהלתי ודאגתי לך." הוא לחש לי. הרגשתי רעד בקולו.

לא יכולתי לשלוט בזה, ודמעות התחילו לזלוג מעיניי. הדמעות היו של בהלה, אבל חלקן היו דמעות של שימחה, על החיים הניפלאים שנפלו בחלקי, עם ביל.

טיפטפתי דמעה או שתיים על הכתף של ביל, הוא הרגיש את הטיפה נספגת בחולצתו, ורק התחיל לדאוג יותר.

הוא המשיך למחוץ אותי, מחבק חזק יותר ויותר עם כל דימעה שנפלה על כתפו.

"ביל, אתה חונק אותי." לחשתי לו, מצטערת שאני עוצרת את הרגע המקסים הזה.

"סליחה." הוא ניבהל ושיחרר אותי.

התיישבתי על הכיסא, ביל התישב לידי. הקשבנו שלושתנו לדיברי הרופא שסיים לבדוק את טום.

"אני חושש למצבו." הרןפא הדאיג אותנו מאוד.

"למה אתה מתכוון?" טום התחיל להילחץ. "בסך הכל חטפתי בעיטה בבטן."

"נכון, אתה צודק, אבל השרירים שלך נפגעו, ואני חושש שבמשך היומיים הקרובים לא תוכל להרים דברים כבדים, שכוללים בניהם גיטרות חשמליות." הוא אמר. "והכאב גם יקשה על ההליכה של."

"מה זאת אומרת בלי גיטרות חשמליות?!" טום לא הייה מוכן להשלים עם העובדה.

"זה אומר שביומיים הקרובים, אין הופעות, וגם אין חזרות." הרופא הסביר לטום שהפך להיות קשה קליטה פתאום.

"אבל יש לנו מחר הופעה!" גם ביל התחיל להילחץ.

"אני בטוח שהמעריצים יבינו את מצבו של טום, ויסלחו לכם שלא תופיעו מחר." הרופא ניסה להרגיע. הוא ארז את הדברים שלו וקם ללכת משם, משאיר את שלושתינו מלאי מחשבות והירהורים.

הנחתי את ידי על כתפו של טום, מנסה לנחם אותו. גם ביל ניראה נואש. הוא דאג לשנינו.

אוקיי, התחשק לי (כרגיל..) לשמח אתכם ולהטריף אתכם טיפה, שתוכלו להכיר יותר את החיים האמיתיים שלי, אז הינה תמונות מהחדר שלי, וכמה דברים שאתמול ב11 בלילה התיישבתי והתחלתי לצייר.... (כי לא הייה עם מי לצאת.....)

אוקיי, את זה ציירתי אתמול, כי ממש שעמם לי.... גם את הלוגו של NICI אני עשיתי.... ואם תתעמקו, שימו לב שבצד ימין למעלה יש חתימה שלי, סימן שלא ליגנוב את הרעיון!!!!

כן, גם את זה ציירתי אתמול.... אז מה אם הוא ניראה טיפה מסטול!? פעם ראשונה בחיים שלי שניסיתי לצייר את גארפילד, אז תנו כבוד!! גם כאן, אותו רעיון עם החתימה - יש בצד ימין למטה, לא ממש רואים, אז רק תדעו שהיא שם....

ועכשיו לתמונות מהספרית לימוד שלי:

כן, זה תלוי על הקיר מול השולחן, את כל מה שיש שם אני עשיתי.... (יש שם רשימות של דברים לעשות, תמונות שלי עם חברות, מגנטים שאני יצרתי בעצמי, כי זה קיר שיש מיתחתו צבע מיוחד שהוא מגנט, אז זה כמו מקרר, ויש שם גם ציור של נעל אולסטאר שאני ציירתי....)

כן, זה הרדיו האדום הכוסון שלי, אני ממש מאוהבת בו!!!!

ועכשיו סיבוב של הראש ל180 מעלות, אנחנו מסתכלים לקיר שמעל המיטה שלי:

זה הקיר המהמם שלי!!! חולה על NICI!!! מה, טוקיו הוטל זה לא כל החיים שלי!! ואת התמונה של הליצן הבוכה ליד - סבתא שלי ציירה (היא ציירת..)

זה האוסף חרסינה הענק שלי. הפסקתי כבר לטפח אותו, כי אין לי מקום על המדפים...., אבל זה מה שנישאר!

ועכשיו לפינת טוקיו הוטל המקסימה שאני לא מפסיקה להוסיף לה כל הזמן!!:

זה בכלליות מהעמדה של הדלת שלי

כן, זה התפרש גם על החזית של ארון הבגדים שלי....

זה חלק מהארון בתקריב, וכן, אלה הכרטיסים שלי להופעה של טוקיו הוטל (שהייתי בה, דההה!! סתם...)

שני כובעים שקניתי כשהייתי בניו יורק, כמובן, בהשראת טום, אבל באמת שהייתי זקוקה לכובע חדש.... נחשו מה? הייתי בניו יורק שבועיים בדיוק אחרי שטוקיו הוטל עזבו את העיר!!!

הדיסק שלהם Scream שיש לי, כמובן...

וגם הדיסק Schrei שגם אותו יש לי, ברור!!

ורק את Zimmer 483 אין לי, אז קבלו מה עשיתי:

לקחתי מהמחשב את כל השירים שאין לי על הדיסקים, או שאין אותם חוץ מבסינגלים, וצרבתי הכל על דיסק, אז יש לי הכל!!

אז זה הייה הפוסט תמונות הענק שלי, אני מבקשת תגובות, וגם תגידו לי מה אתם חושבים על העיצוב החדש, כי אם אתם לא אוהבים אותו אז אני ישנה!!

נו, עוד לא הגבתם?!