בלוג הסיפורים שלי

לפני ההמשך, אני רוצה להראות לכם משהו. זה יהייה עדכון ממש ארוך, כפיצי על אתמול, וגם על זה שלא בטחתי בכם (ברוב טיפשוטי) שאתם קוראים פה.....

אז רציתי להראות לכם קטע מהיומן האמיתי שלי. למרות שהקטע ישן, רק עכשיו קיבלתי את האומץ לפרסם לכם אותו.

אני פשוט מרגישה שאני רוצה להראות את זה למישהו, ואין לי לגמרי למי... להורים אני בחיים לא אתן להציץ ביומן שלי, לאחותי הגדולה, אם אני אתן לה קטע היא תרצה לקרוא את כולו, והיא במילא קוראת פה, ורוב החברות שלי פשוט לא יודעות לפרגן והן סתם ירדו עלי, ואלה שכן יודעות, קוראות פה, אז זה כבר לא משנה אם אני אספר את זה בע"פ או פה (חפירה T-T)

אז בקיצור, לאלה שכן יודעות להעריך אותי כמו שלאני: דולי, חן, משי, דיאנה, נעה, סופי, אריאל (הבן) וגם לאלה ששכחתי, הקטע הזה בשביל שתגידו לי דברי עידוד, כי כרגע אני צריכה את זה...:

7.11.2007

זהו זה, אני נאלצת לוותר, ולשים לזה סוף. אני לא מסוגלת יותר. במשך שנים על שנים, אני משקיעה מעצמי, עושה הכל כדי להצליח! אבל אני לא מתקדמת לשום מקום, לא מתקדמת לשום נקודה. כל כך הרבה מאמץ, מה לאעשיתי בשביל כולם?!

ואזלו כוחותיי. אני לא מסוגלת יותר! זה קשה מדי, אני מרגישה שאני קורסת, אין לי לאן להתקדם! נתקעתי בפינה. חשבתי על זה המון. אני יודעת שזו החלטה גורלית, ואני עדיין חושבת על זה בלי סוף, אבל הגיע הזמן להסיק מסקנות: אני גמרתי! את כל מה שהייה לי כבר ניצלתי, וככל שהזמן עובר ואני נשארת מאחור, אני רק מתדרדרת, והרמה שלי יורדת עוד ועוד. אני אחרי כולם, בפיגור רציני, ולי נמאס! זה פשוט יותר מדי שנים, שאני הגעתי תמיד, קבוע, אבל זהו. זה כבר יותר מדי קשה.

אין לי יותר כוחות להמשיך...

בגלל זה אני מרימה ידיים, אחרי שעות ארוכות של מחשבה ובכי, אני נאלצת לעזוב את המקום היחיד שבאמת הרגשתי שייכת אליו...

אז כמו שאומרים: עבר זמני.

ואני נאלצת לעזוב את כל החברים הטובים שלי.

אני מוותרת על החלומות שלי, אני לא יכולה יותר...

אני עוזבת. והפעם לתמיד.

אני פורשת מהלהקת ריקודים......

אז בבקשה, תגיבו לי על זה, והינה, כמו שהבטחתי, הסוף של הפרק הקודם וההמשך:

"אם אני אמשיך לאהוב אותה ככה גם בעוד עשר שנים ויותר," ביל התחיל להגיד, מסתכל יותר עלי מאשר על אבא שלי, "אז מצידי לכל החיים." הוא הרים את מבטו, ונתן לי את ההזדמנות לחייך לעצמי מאושר, ולהסמיק עד לשורשי שיערותי.

אבא שלי, לעומת זאת, הסתכל עליו בחשדנות, לא מחייך במיוחד.

"נגה," אמא שלי פנתה אלי, "את לא רוצה להראות להם את החדר שלך?"

הינהנתי, וסימנתי להם לבוא אחרי, מותירה את הורי לחשוב.

ישבנו אצלי בחדר, ודיברנו.

שאלתי את ביל ואת טום מה הם חושבים על ההורים שלי, והם אמרו שאמא שלי נורא נחמדה, והודו שאבא שלי קצת מפחיד.

"הוא מפחיד רק כשזה נוגע לעניינים חשובים שכאלה." הגנתי עליו.

"זה בסדר," טום הרגיע אותי וביל המשיך במקומו: "כל הורה דואג לילד שלו מאוד."

הינהנתי.

ישבנו כחצי שעה והמשכנו לדבר.

"ישראל מאוד מעניינת. יחסית לגרמניה היא משעממת נורא, אבל הייתי מאוד רוצה לטייל בה וליראות עוד נופים שיש לה." טום אמר.

"כן, זה לא שכל ישראל ניראית כמו תל אביב." הסברתי. "תל אביב היא העיר הכי גדולה ומפותחת בארץ. ירושליים זה כבר משהו אחר. אם תרצו אני אקח אתכם לטייל שם. היא נורא מעניינת ויפה, ויש לה אווירה של קודש."

"תיקחי אותנו?" ביל שאל.

"בכיף." עניתי.

הזמן עבר, ואנחנו ממשיכים לדון בנושא תל אביב, ירושליים, חיפה, אילת והבית שלי XD.

לפתע אבא קרא לי מהסלון.

ביקשתי מביל וטום סליחה, ויצאתי מהחדר כדי לברר מה אבא שלי רוצה לאמר לי.

"תיקראי גם לביל ולאח שלו." אבא ביקש ממני בעיברית, ולרגע לא הבנתי מה הוא אומר לי, כי הרי ציפיתי כבר שהוא ידבר איתי אנגלית... XP

קראתי להם, והם באו איתי.

התיישבנו בסלון שוב. ביל וטום על ספה אחת, אבא ואמא על ספה שניה, ואני על כורסה בצד, מקווה מאוד שאמאבא יסכימו לקבל את שני אלה (ובעיקר את ביל) כדי שאני לא יאלץ להרגיש חצויה בין שתי משפחות.

"דיברנו הרבה," אמא פתחה ואמרה, "והגענו להחלטה."

"אין לנו שום דבר לעשות בנושא," אבא המשיך, "כי להפריד אתכם אנחנו לא יכולים. רק רצינו להגיד לך נגה," הוא עצר פתאום מתקשה מעט להגיד את המילים הבאות (אין לי מושג למה..) "שבכל דרך שתבחרי אנחנו נעמוד מאחורייך." אמא שלי השלימה את המשפט של אבא.

חייכתי מאושרת אל שני הורי, ואחר כך אל ביל, וגם הוא הסתכל על ההורים שלי מחייך.

קמתי וחיבקתי אותם. לפתע הרגשתי עד כמה באמת התגעגעתי אליהם במהלך החודש האחרון. הרי הם תמיד היו לצידי בכל דרך שרק בחרתי.

"אתם הבחירה אחד של השני, ורק אתם יודעים מה הכי טוב בשבילכם." אבא שלי הוסיף לבסוף.

מאותו הרגע, האווירה התחממה, והייתה יותר אווירה בייתית בבית. אני הייתי בעננים. הייתי כל כך מאושרת, שכבר לא הכרתי את עצמי.

אחרי ארוחת צהריים קלה (פסטה, כי לא הייה מספיק זמן לבשל משהוא יותר רציני כי לא הודעתי על בואנו, למרות שזה ממש לא הפריע לתאומים, הרי זה מעדן בשבילם ^.^)

התקשרתי לחברה שלי. דולי.

(אני צהוב, היא אדום)

דולי?

מי זה? זאת נגה.

נגה?! וואו, כמה זמן לא שמעתי אותך, אני ממש מתגעגעת. איך בגרמניה?

הייה נחמד.

מה זאת אומרת הייה?

אני בישראל.

(ברגע זה נשמעה שתיקה מהעבר השני של הקו.)

דולי? זה לא יפה לעבוד עלי ככה, נגה. אני עוד אקבל התקף לב!

אבל אני לא עובדת עלייך... אני באמת פה בישרא, עם ביל וטום.

(שוב שתיקה)

את עדיין שם, דולי?

איפה את?

בבית שלי.

אז אני באה.

לא, אני אבוא אלייך אם את רוצה. אני באמת חייבת ליראות אותך, כל כך התגעגעתי!

טוב. את מביאה את זה.... נו, איך.... ביל?

חח... לא ניראה לי.... לא היום. אולי מחר אחרי שאני אספיק ליראות את כולן אני אעשה מפגש קטנטן לך ולו.

טוב, אז אני מחכה. מצדי תבואי כבר עכשיו.

אוקיי, ביי

ביי

בערך חצי שעה לאחר מכן יצאתי מהבית. הייתי צריכה להישאר עוד חצי שעה, כדי להסביר לביל לאן אני הולכת, ושהוא וטום יכולים להישאר בבית או לבוא איתי או לצאת להיסתובב, שלא כל כך המלצתי להם, כי הם עלולים ללכת לאיבוד.

הם בחרו ביחד להישאר בבית.

הראיתי להם את הטלוויזיה, נתתי להם אינטרנט, הבאתי להם טלפון (בתקווה שהם יבינו שלא לכל העולם יש כסף כמו להם שאפשר להישתמש בו בלי סוף לשיחות לחו"ל)

ויצאתי מהבית.

דולי גרה שני רחובות ממני, ככה שאת הדרך עברתי בריצה. לא יכולתי יותר להיתאפק.

הגעתי ודפקתי בדלת.

היא פתחה לי את הדלת, ופתאום קלטתי את עצמי נסחפת בים של חיבוקים וידיים ונשיקות וצרחות וברכות של "ברוכה השבה" מכל החברות הטובות שלי!
הן כולן חיבו לי אצל דולי עד שאגיע כדי להפתיע אותי. כל כך התגעגעתי אליהן, עד שכמעט שבכיתי!
הדבר הראשון שיובל (אחת החברות שלי) הביאה לי (כמובן אחרי כל החיבוקים) זה במבה.

"יאמייי!" התחלתי לבלוס את הבמבה בהנאה.

כולן היו שם! שיר, שני, מאיה, דולי (כמובן), יובל, ליאור, ורק אחת הייתה חסרה לי.....

"איפה חן?" שאלתי.

"איזו חן?" הן שאלו חזרה.

"חנץ שלי, איפה היא?" לא הבנתי.

"אה, חן! היא.... היא מתעקבת, יש לה כמה דברים לעשות עד שהיא תגיע." שיר הסבירה לי.

ישבנו ודיברנו, והן ביקשו שאני אספר להן על הכל, ופתאום....

צילצול בדלת...

המשך בקרוב ^.^ להגיב!

לא לשכוח להגיב גם על הקטע למעלה מהיומן שלי!

אני ממש אוהבת אתכם אנשים, אתם ממש חשובים לי, נתתי את הכתובת של הבלוג הזה לאנשים מסויימים ביותר, וכל השאר שמצאו אותו השתלבו בצורה יוצאת דופן!

אל תאכזבו!

אני יודעת שזה פרק קצר.

אין מה לעשות, היום לא הייה לי זמן. חוץ מזה שאתם כבר לא מגיבים, וכניראה שהבלוג על סף פרישה.

גם ככה כבר אין לי ממש מה להמשיך, למרות שיש לי עוד רעיונות בלי סוף....

תהנו.

"אמא, אבא" התחלתי להגיד להם באנגלית. "אני רוצה שתכירו את החבר שלי (My boyfriend), ואת הבן אדם..... אולי... החבר הכי טוב שלי (My best friend), ביל, וטום קאוליץ."

אימי הבחינה פתאום בשנים שעמדו משני עבריי. גם אבא שלי הסתכל עליהם.

לשניה ארבעתם עמדו שותקים מסתכלים אחד על השני (ראיתי שביל מנסה לחייך אליהם).

"שלום!" אבאשלי הפר את הדממה המעיקה (שיכולתי ממש לחתוך אותה בסכין!! עזבו, בדיחה אישית...)

"היי" התאומים ענו. כל אחד ניגש אל אחד מהוריי, לחץ את ידו, ושאל (מיתוך נימוס בעיקר) מה שלומם, ולאחר מכן פנו אל ההורה השני שלי.

הכנסתי את שניהם פנימה, וישר אמא (כדרכה) הציעה להם משהו לישתות ולאכול. אפילו בלי לחכות לתשובה היא ניגשה למטבח והביאה להם חטיפים ועוגיות ומיים קרים. (הם לא נגעו בבמבה, בעיקר כי הם לא ידעו מה זה..)

אחותי הייתה בדיוק בבסיס שלה (היא הייתה בצבא באותה התקופה) ואחי הקטן בבית הספר. אחותי הקטנה (יעל הפשושה הזו, אני אוכל אותה יום אחד!!) הייתה איפה אם לא בגן..?

הם דיברו. אני רוב הזמן שתקתי. רציתי ליראות את תגובתם של הוריי, ואיך מסתדרים איתם הבנים.

בהתחלה ההורים שלי שאלו יותר שאלות על הלהקה, על החיים, ההורים שלהם, ועוד כמה נושאים. (כמובן שהכל באנגלית..)

"עוד כמה זמן לדעתכם תמשיכו עם הלהקה?" אמא שלי שאלה.

"אני מסתכל היום על הרולינג סטונז (Rolling Stones)" טום התחיל לענות, "ואני ממש מקווה ורוצה לעמוד על הבמה גם בגילם."

"כן," ביל המשיך, "אם אני רק אוכל ואם רק תינתן לי ההזדמנות, אז מצידי כל החיים שלי."

חייכתי. אהבתי לשמוע אותם מדברים על הלקה.

"ועוד כמה זמן אתם מתכוונים להמשיך עם הקשר הזה?" אבא שלי שאל בלי בושה, והוא גם לא ממש כיוון את השאלה אל מישהו מסויים, אבל כולנו דענו למי הוא מתכוון. הוא שאל אותי ואת ביל עד מתי לדעתנו נהייה בקשר שכזה.

היסתכלתי על ביל, ובדיוק באותה הצורה הוא הסתכל עליי.

"אמ...." התחלתי להגיד, מנסה להרוויח זמן.

"אם אני אמשיך לאהוב אותה ככה גם בעוד עשר שנים ויותר," ביל התחיל להגיד, מסתכל יותר עלי מאשר על אבא שלי, "אז מצידי לכל החיים." הוא הרים את מבטו, ונתן לי את ההזדמנות לחייך לעצמי מאושר, ולהסמיק עד לשורשי שיערותי.

אבא שלי, לעומת זאת, הסתכל עליו בחשדנות, לא מחייך במיוחד.

"נגה," אמא שלי פנתה אלי, "את לא רוצה להראות להם את החדר שלך?"

הינהנתי, וסימנתי להם לבוא אחרי, מותירה את הורי לחשוב.

היי. סליחה אם היום הפרק קצת כועס, או מכעיס, או לא יודעת מה. הוא מושקע טיפה פחות מהאחרים, והכנסתי בו היום את המצב רוח שלי (שלא טוב במיוחד כרגע, אני ממש עצבנית...!!!!!) אז בבקשה היום תסלחו לי, ועד מחר הכל ישתפר. אני בטוחה!

"מחלקה ראשונה" קראו במקרופון של המטוס "נא לצאת מהמטוס."

קמתי. טום כבר הייה ער, ביל בטח דאג להעיר אותו. הוצאתי מתא המטען למזוודות הקטנות את תיק הגב שלי.

יצאנו מהמטוס, כשסאקי מאחורנו.

מוזר, שעד לפני חודשיים החלום הגדול שלי הייה להיות בגרמניה, והינה התגשם הוא.

עכשיו אני מגשימה את חלומי החדש: להימצא בישראל.

יצאנו מהמטוס וצעדנו בשרוול אל עבר ביקורת הדרכונים.

עדנו בתור וחיכינו שהפקידה תתפנה אלינו.

"כן?" היא שאלה כשהגענו אליה.

הגשתי לה את הדרכון שלי, וגם את של הבנים (ושל סאקי).

הפקידה עיינה בדרכונים, ולפתע נדהמה.

"קאוליץ." היא אמרה מופפתעת. "זה לא שם ששומעים כל יום." היא דיברה בעברית (הרי אנחנו כבר בשיראל) ולכן אף אחד חוץ ממני לא הבין אותה.

לאחר הרימה מבטה, וראתה את שני הבנים. עכשיו ניראתה מופתעת באמת.

"אז זה כן אתם." היא מלמלה לעצמה, המומה מעט.

"כן." אמרתי קצרת סבלנות. כל כך רציתי כבר להגיע הביתה.

"ואת..." היא התחילה להגיד, מעיינת בדרכון שלי. "מי אם לא נגה פלד?" היא חייכה.

"אכן." אמרתי. התחלתי כבר להתעצבן. מה כל כך מעניין אותה, ומה כל כך הרבה זמן לוקח לה להעביר את החותמת שלה על ארבעה דרכונים מסכנים???

היא קלטה את הכעס שבקולי ולכן מיהרה טיפה.

"כל הארץ מדברת עלייך." היא אמרה לי.

"כן, שמעתי." אמרתי רגועה מעט יותר. אין מה לעשות, אני חייבת ללמוד לשלוט בכעס הבלתי נשלט שלי....

"את עוד תהיי כוכבת גדולה. בכל העולם." היא המשיכה להגיד.

מה היא מתערבת לי בחיים?! לעזאזל איתה, שתתן כבר ללכת!!

ביל שם את ידו על כתפי כדי להרגיע אותי. כניראה שם לב לכעס שיש בי, ולהתפרצות הממשמשת ובאה...

"הינה." הפקידה הגישה לי חזרה את הדרכונים.

"Have a nice vacation" (חופשה נעימה.) היא אמרה לנו, ואנחנו פנינו ללכת. כמובן שביל דאג להגיד תודה. (גם בישראל הוא לא שוכח את נימוסיו. מה אני אגיד? בן אדם מיוחד!)

"עכשיו מזוודות." אמרתי. לא שמתי לב שאני מדברת בעברית, והשלושה הסתכלו עלי במבט שואל של WTF?!

"סליחה..." אמרתי, והפעם באנגלית. "עכשיו אנחנו צריכים לקחת את המזוודות." (כאילו שהם לא יודעים...)

פנינו אל עבר העמדה שבה אנחנו אמורים למצוא את המזוודות, וזו לא הייתה בעייה כלל. מצאנו אותן בקלות. ליד המסוע של המזוודות  פגשתי שוב את אלון - איש העסקים שפגשתי במטוס לפני ההמראה, שישב שורה לפנינו.

חייכתי אליו, והוא חייך חזרה. אחר פנה ללכת. צעדנו לאיטנו עם המזוודות המשתרכות אחרינו.

הגענו לאולם הגדול בו תושבי הארץ מקבלים את פני הבאין מחו"ל. עוד הספקתי ליראות את ביתו של אלון (שהייתה בערך בת גילי, אולי שנהפחות) קופצת עליו מאושרת, מחבקת אותו בזרועותיה הדקות.

"אההההה..." שנמעה צרחה קטנה, שלא הלהיבה במיוחד את הסובבים באולם.

ביתו של אלון לטשה בנו את עינייה הכחולות, המומה כאילו ראתה זה עתה את אמה הביולוגית לראשונה (אוואה, איזה דימויים!!).

היא הסתכלה אל אביה, וזה לחש לה משהו. מיד היא רצה לכיווננו, מחזיקה בידה מצלמה דיגיטאלית שהשיגה מאביה שניות קודם לכן, וקוראת בשמם של ביל וטום. אלה נעצרו מיד, מחפשים את מקור הקול הקורא להם.

"יש לנו מעריצים בישראל?" טום שאל אותי בלחישה.

"ברור!" השבתי בפליאה. מה פיתאום הוא לא יודע?

"איזה כבוד גדול להיות פה לידכם...." הנערה הסתכלה אליהם בעיניים נוצצות.

"סליחה?" ביל שאל. מרוב התרגשות הנערה שכחה שיש שפות נוספות בעולם, והיא דיברה בשפתה - עברית.

"Respect...." היא לחשה מוקסמת.

הבנים חייכו אליה.

"אפשר....?" היא שאלה והצביעה אל המצלמה שלה.

"כן." השניים ענו, ואני התנדבתי לצלם את שלושתם.

"לא," היא לחשה לי בעברית. "גם את....." היא הייתה כל כך מבוישת, עד שלא הצליחה להוציא מפיה משפט אחד שלם.

הבנתי מיד למהכוונתה, והגשתי את המצלמה לסאקי, שעמד שם בצד וחיכה לנו.

נסענו במונית. פנינו היו לחיפה. עמדתי לפגוש את משפחתי שוב!

איזו התרגשות! כל כך הרבה זמן!
הנהג בירבר לי בדרך כל מיניי שטויות שלא באמת עניינו אותי. השתדלתי להקשיב, אבל ראשי שקע בהירהורים שלא שמתי לב למה שקורה סביבי.

לישון לא הצלחתי, ולכן השענתי את ראשי על כתפו של ביל (שישב לידי) והבטתי דרך החלון החוצה.

תל אביב. בנייני עזריאלי עומדים איתנים במקומם, בדיוק כמו שעמדו שם לפני חודש, חודשיים, שנה, ואפילו יותר.

"זו העיר הכי גדולה ומרכזית בישראל." הסברתי לבנים.

הם הסתכלו סביבם, מתעניינים.

"קטן..." טום אמר.

"בשבילך קטן, בשבילנו הישראלים גדול מאוד.." אבל הוא לא הבין. לא משנה כמה שניסיתי להסביר, הערים הגדולות בארצותמיד יראו בעיניו גדולות ומעניינות, ותל אביב -  עיר מסכנה שאין בה כלום.

יצאנו מהעיר, והנהג שתק סופסוף.

חיפה! אנחנו בחיפה! עיר מולדתי! העיר בה גדלתי! הינה המרכז. איך אהבתי עד לפני חודש - חודשיים להסתובב פה בערבים, לבלות עם חברים ולהעביר את הזמן.

"היי, הבורקס עדין כאן." התלהבתי.

"כן." הנהג ענה לי. "עזבת אותנו לחודש בלבד, כלום לא הישתנה כמעט בארץ."

הגענו לרחוב של הבית שלי.

פתאום נזכרתי שוב בעיניין הורי. לא ידעתי כיצד הם יקבלו את ביל, את טום, ואת חיי החדשים.

הוצאנו את המזוודות שלנו מתא המטען של המונית בעזרתו של הנהג, וזה לקח את הכסף ונסע.

אימי פתחה לי. לשנייה עמדה המומה מולי, ולאחר מכן קפצה עלי בחיבוקים ובנשיקות, כמעט שבוכה. לפתע השתנו פניה והיא התחילה להתרגז: "למה עזבת ככה את הבית?! הייה לך פה רע!? למה הדאגת אותנו ככה??"

גם אבא שלי ניגש אלי, מחבק אותי ושואל לשלומי. הוא הרגיע את אמא, וזו חזרה לחבק אותי את חיבוקיה האוהבים והחמים.

"אמא, אבא" התחלתי להגיד להם באנגלית. "אני רוצה שתכירו את החבר שלי (My boyfriend), ואת הבן אדם..... אולי... החבר הכי טוב שלי (My best friend), ביל, וטום קאוליץ."

אההההההה!! איזה מתח!!! (או שלא......)

בקיצור: תגיבו!!!