געגועים,
געגועים בלתי פוסקים,
מתעצמים עוד יותר .
מרגישה את החלל הריק הזה שהוא השאיר מאחוריו אצלי בלב.
הייתי אמורה ללכת לקבר,
אבל לא היה לי "אבטחה"
"זה כמו שלבנאדם אין רצון לחיות אז הוא..
מפסיק להתקיים"
דווקא היום,דווקא היום הייתי צריכה לשמוע את המשפט המזרוגג הזה .
והאמת ? שתמיד הוא אמר לי את זה,
שאין לו רצון להמשיך
שאין לו חלומות,שהוא מדוכא,
שהוא לא רוצה להמשיך יותר.
ואם רק הייתי יכולה להמשיך להתעקש
להמשיך להתעקש על זה שיחפש את החלום
שימצא חלום
שאולי ימצא רצון לחיות.
אולי הוא היה פה איתנו.
ומשום מה אני יודעת שלא יכולתי לעשות כלום
אבל בכל זאת אני ממשיכה להאשים את עצמי שלא המשכתי לנסות
שלא המשכתי להתעקש.
את הכל כבר קיבלתי.
את המוות,את העובדה שהוא לא פה יותר
שיותר בחיים אני לא יראה אותו
אבל הגעגועים גדלים מיום ליום
מחודש לחודש
זה כבר לא "3 4 5 חודשים"
זה כבר חצי שנה
חצי שנה לא ראיתי אותו
ולעולם יותר אני לא אראה.
כלכך כלכך כואב.
ואני ממשיכה להאשים אחרים שלא רצו לבוא איתי
"משו ביני לבין עצמי "
"לא אני לא ממש בקטע של ללכת לקבר"
"שלום הגעתם לתא הקולי של..."
איך ? איך אפשר שלא לשבת שם ולבכות על הקבר עצמו
לחלוק כבוד .
כבוד עם הבנאדם המדהים הזה שהוא היה
מחודש לחודש זה ניהיה יותר קשה,
מחודש לחודש הגעגעוים נהיים עצומים יותר .
מחודש לחודש?
אני מקבלת את זה
שיותר
אין פרד
פרדריק יעקב
4.3.07
היום?
4.9.07
פאקינג חצי שנה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
