ושוב הדמעות והכאב האינסופי הזה של החלל הריק שהשארת אחרייך. רק הזכרון נשאר.

הזכרון, מהו בכלל? תמיד הוא ניראה עבורינו כדבר מעורפל, כתמונה בודדה, כמראה חרישי , כתא בודד באחת הפינות החשוכות של המוח.

אבל אתה? אתה לא נמצא שם. אתה כאילו עוד כאן. לא בערפילים, לא בחשיכה, אפילו אין לך פינה. אתה תמיד כאן. הכל מזכיר אותך. השירים , הסיפורים, החברים, הבילויים והמקומות. כל המקומות. הזכרונות רבים והגעגוע? עוד לא נסיתי להתחיל להתמודד איתו.

אתה, עמית. איזה אירוני... השם שלך כבר אומר את הכל. כל כך אמיתי , כל כך נכון... השארת אחרייך כל כך הרבה כאילו לא לקחת איתך לשם כלום. את כל האהבה והשמחה את הכל השארת אחרייך. את החברות , האמת והכנות.. כאילו הכל למדתי ממך.

"רק ניתן לי ותכף נלקח" כמו שכתוב בשירו של דוד גרוסמן. 

אמנם 7 שנים של היכרות.. אבל פתאום זה מרגיש קצר כל כך. אכזרי כל כך... עצוב לי. רק עוד יום אחד , זה בד"כ מה שאנחנו רוצים כשאנחנו מאבדים אהוב. אבל גם ביום אחד לא הייתי מספיקה להגיד לך ולהגדיר כמה אתה עבורי, כמה נתת לי וכמה לימדת אותי.

אף פעם לא בילינו ימים כלילות, מעולם לא היו לנו הרבה חברים משותפים ואיני נמנת מחברייך לכתה או לשכבה. אבל הכל היה לנו. והכי חשוב חברות אמת, עזרה בכל שעה ושיחות מעמיקות על כל יום שעובר ומלא בחוויות.

עמיתי יקר שלי, בכולם נגעת, בשביל כולם היית. היית בשבילי המון. חבר ומורה דרך. ושוב חבר ושוב אהוב..

יש חור גדול בלי צבע ובלי טעם, בלי ריח ובלי מעט חמצן. החור הזה היה מלא כשהיית פה, היה מלא ובטוח. עכשיו הוא ריק וברור... לעולם לא מעורפל.

אוהבת אותך ומתגעגעת לקול צחוקך, חיוכייך ועינייך. הכי מתגגעגעת- לחיבוק הדב שלך.