Mind Your Head

אני גרה בבית בלי דלת.

בלילות קר מאוד, ביום חם ומחניק. זה מעיק..

בבית בלי דלת אין לי מסגרת וזו הרגשה אחרת, לא מוכרת.

אין מעליי גג, והגשם שוטף את מה שמחניק -

גם כשאני מנסה לחשוב החוצה.

ואז אתה קורא בשמי, אני לא מזהה אותך.

לא שומעת, שוכחת, בורחת מעצמי.

                     מי אני?

בבית בלי דלת, גם אין פעמון.

הדממה שחורה והרעש  הוא נשימותיי.     עד מתי?

לפעמים אין טעם במילים כי אין מי שישמע את מה שבפנים.

חייתי את חיי ואני מכירה כל פינה,

מוכנה לספר לכל מי שיעז להיכנס,

לא יהסס.

בבית בלי דלת, אין חיים.

בבית בלי חיים החלונות מוגפים ולא רואים דבר,

והזמן שעובר זה כל מה שנשאר.

ואז, אתה קורא בשמי אך אני לא מזהה אותך, נופלת

וצועקת בקול:                                              

"עזור לי"

והרי לכם תצוגה קינקית מעט של נעלי עקב שחורות שקניתי לא מזמן. מי אמר Fetish ולא קיבל?!

את לובשת את החזייה השחורה השקופה הזאת עם התחרה מתחת לשמלה.

את מחבקת אותו ולוחשת באוזן את שמו. הוא נמס..

הוא מצמיד אותך אליו חזק.

את מרגישה איך הוא מתקשח שם למטה וזה נעים לך.

את מנשקת אותו נשיקה ארוכה ורטובה עד שהוא בולע אותך.

הוא בקושי מסוגל להוציא מילה מהפה, אך נדמה לך ששמעת "תמשיכי, בבקשה"..

את מציעה לו לעלות אליו הביתה, לסרט.

הוא נדלק מיד ואתם בדרך לדירה הקטנה שלו, שם מעבר לרחוב הראשי.

הגעתם, ואת מרגישה מיד שהוא גר לבד יותר מדי זמן.

את יושבת על המיטה.

הוא מנסה להביא אותך למצב מאוזן , אך את עדיין מתעקשת.

בסוף את נכנעת.

הוא סוגר את האורות ומבקש: "נשקי אותי כמו קודם"..

אך את כבר יודעת איך זה ייגמר, ובתגובה נמהרת עונה לו: "מצטערת, אני חייבת ללכת".

ואילו הוא נשאר בפה פתוח ומתבוסס בנוזליו.

רוע לב במיטבו.